עבור סין, מצר הורמוז הוא הרבה יותר מנתיב שיט רחוק; הוא עורק החיים שדרכו זורמת מחצית מכמות הנפט הגולמי שהיא צורכת מדי יום. המצור האמריקני שהוטל ב-24 השעות האחרונות הפך את הנתיב הזה למלכודת אסטרטגית עבור בייג'ינג.
כל עוד הספינות האמריקניות חוסמות את המעבר, הכלכלה הסינית מתחילה לספור את הימים לאחור עד להתרוקנות המאגרים, מצב שעלול להוביל להפסקות חשמל נרחבות ולעצירת הייצור בתעשיות הכבדות.
הפגיעה הכלכלית לא נעצרת רק במחירי הדלק במיכלים. סין בנתה את עוצמתה על היכולת לייצא סחורות לכל העולם בעלויות נמוכות, אך הזינוק הצפוי במחירי האנרגיה עקב המחסור בנפט איראני ומפרצי מערער את כל המודל הזה.
בבייג'ינג מבינים שכל דולר נוסף שנוסף למחיר החבית בגלל המצור הוא נזק ישיר לכיס של האזרח הסיני ולכושר התחרות של המדינה בשוק הגלובלי.
המצב הנוכחי מעמיד את הממשל הסיני בסיטואציה בלתי אפשרית. מצד אחד, הם מחויבים לשמור על היחסים הכלכליים עם איראן ורוצים להפגין עוצמה מול הלחץ האמריקני.
מצד שני, עימות פיזי של הצי הסיני מול הצי האמריקני במפרץ הוא תרחיש שסין מעדיפה להימנע ממנו בכל מחיר. התוצאה היא שיתוק מסוים במדיניות החוץ הסינית, שמנסה למצוא פתרונות יצירתיים כמו הגברת היבוא היבשתי מרוסיה, פתרונות שכרגע אינם מסוגלים למלא את החלל העצום שמותיר המצור הימי.
בטווח הארוך, המצור הזה משמש כתזכורת כואבת עבור בייג'ינג לנקודת התורפה הגדולה ביותר שלה. למרות הצמיחה הצבאית והטכנולוגית, סין נותרת תלויה לחלוטין בנתיבי ים שארצות הברית מסוגלת לסגור בלחיצת כפתור אחת בוושינגטון.
המשבר הנוכחי צפוי להוביל את סין להשקעות ענק בחיפוש אחר עצמאות אנרגטית, אך עבור המפעלים והעובדים בסין כרגע, השאלה היחידה היא כמה זמן עוד יימשך המצור לפני שהאורות יתחילו לכבות.
אם המלחמה הייתה קוראת עוד 10/20 שנה, ארה"ב לא הייתה יכולה להוביל מהלך כזה.
סין תמכה באיראן חימשה אותה והלכה נגד כל היגיון, עכשיו זה חוזר אליה בבומרנג,טראמפ Don't give up