הימים חולפים, דפי לוח השנה מתהפכים, ובעוד כשבוע יששכר פיש אמור לצעוד אל החופה. ביום שאמור להיות המאושר בחייו, היום בו יקים בית נאמן בישראל עם בחירת ליבו, גר צדק אף היא, יששכר לא מצליח לישון בלילה. לא מהתרגשות, אלא מדאגה קיומית ומכאיבה.
הזמן הולך ואוזל, ואין להם שום דבר. לא אולם, לא בגדי חתונה מינימליים, לא קורת גג מסודרת, ולא את ההוצאות הבסיסיות ביותר שכל זוג בישראל זקוק להן כדי להתחיל את חייהם המשותפים.
"הקב"ה ציווה עלינו 36 פעמים – איך אפשר להתעלם?" לוחצים כאן עכשיו
מבטו של יששכר נותר מושפל. הבושה מכסה את פניו, אך רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, הוא פונה שוב, בקול רועד, אל הלב של כל אחד מאיתנו: "אני לבד. אין לי משפחה כאן. בבקשה, תעזרו לי להתחתן". הוא עזב מאחוריו חיים שלמים בברזיל, התנתק מהכל ועבר תהליך גיור הלכתי תובעני כדי להיות חלק מהעם היהודי. הוא מעולם לא ביקש דבר, תמיד הסתפק במועט, אך כעת, מול שוקת שבורה וימים ספורים לפני יום חופתו, הוא נותר ללא משענת.
לצידו עומד האדמו"ר מדינוב, שמלווה אותו לאורך כל הדרך באהבה אבהית, ולא יכול להישאר אדיש למצוקה הנוראה. בקריאה חזקה שיוצאת מן הלב הוא מזכיר לכולנו: "הוא מתחתן לבד ואין מי שיעזור לו, רק הקב"ה. והוא, ציווה עלינו לא פחות משלושים ושש פעמים בתורה הקדושה 'ואהבתם את הגר'!
הזמן קצר והמלאכה מרובה! שבוע אחד חסר להקמת הבית – אל תשארו מאחור לחצו כאן>>>
שני עולמות של בדידות וקושי נפגשים
הכלה, גיורת שהתגיירה עוד בילדותה, גדלה בעיר ערד. אך במקום שהמשפחה תוכל להושיט יד ולסייע, מדובר במשפחה שקועה בעוני עמוק, המתמודדת יום-יום עם קשיים כלכליים מורכבים. אין להם את היכולת לתת אפילו שקל אחד עבור החתונה.
זהו מפגש של שני גרי צדק, שכל רצונם הוא לבנות בית יהודי כשר ושמח, אך השערים כמעט וננעלים בפניהם בשל חסרון כיס משווע. התורה הקדושה החמירה באהבת הגר יותר מכל מצווה אחרת, "כי גרים הייתם בארץ מצרים". עכשיו, שבוע אחד לפני האירוע, המילים הללו נבחנות במבחן המציאות.
ההבטחה של הרבי: "בשמיים יתנו לכם פי אלף"
האדמו"ר מדינוב יוצא בברכה והבטחה נדירה וחסרת תקדים לכל מי שיפתח את ליבו וכיסו בימים הקריטיים האלו:
"הקב"ה בעצמו יפתח לו כל מילי דמיטב, וכל הברכות הכתובות בתורה. תעזרו שהחתונה תהיה בהרחבה גדולה – ובשמיים יתנו לכם פי אלף ככה בהרחבה, כל מה שאתם צריכים, פי אלף ככה. אמן!"
השעון מתקתק. בעוד שבוע יששכר והכלה יעמדו תחת החופה. האם הם יעמדו שם מתוך שמחה והרחבת הדעת, או חלילה מתוך שברון לב ובושה? זה בידיים שלנו.
אל תגידו "מחר", כי מחר עשוי להיות מאוחר מדי. מרימים את הכפפה ומכניסים את גר הצדק לחופה בכבוד!
