פסיקת בית הדין מגיעה לאחר שבית הדין האזורי בנצרת, קיבל באופן חלקי את טענותיו של העובד, ופסק לזכותו פיצויים בסך 60,000 ש"ח, אלא שהוא לא הסתפק בכך וכעת מתברר, הצעד היה משתלם והוא כאמור, יזכה ב-300,000 ש"ח.
התביעה מגיעה על רקע העובדה שלמעלה משנה לאחר הפרישה מעבודתו בבית החולים, פנה המערער באמצעות בא כוחו במכתב מפורט שנשלח למשרד הבריאות, לנציבות ולבית החולים. בפנייתו הלין על השתלשלות העניינים שקדמה לסיום עבודתו, טען כי אולץ "להסכים" להפסקת העסקתו, וגרס כי יש לראות בכך פיטורים כתוצאה ישירה של פעילותו בוועד העובדים וכנקמה על התלונות שהגיש. משכך דרש את החזרתו לעבודה וכן פיצוי כספי.
במקביל, תנועת אומ"ץ פנתה אף היא בשמו בטענות דומות, במכתבים מטעמה שנשלחו החל מחודש אוגוסט 2013 ואילך, לרבות למשרד מבקר המדינה. התשובות שהתקבלו בגין פניות אלה דחו את טענות המערער, וקבעו – בתמצית – כי פרש ביוזמתו ומרצונו החופשי
בעקבות כך, הגיש העובד תביעה לבית הדין המחוזי, שהתגלגלה כאמור עד לבית הדין הארצי, שם נפסק כי הצדק איתו וכי הוא יפוצה בסכום של שלוש מאות אלף ש"ח.
בהכרעת בית הדין הארצי נכתב כי "לאחר שעיינו בכל חומר התיק ושקלנו את טענות הצדדים כפי שהובאו בפנינו בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל בעיקרו. צודק המערער כי קיים פער ניכר בין קביעותיו העובדתיות הנוקבות והחמורות של בית הדין האזורי (אותן אף שוכנענו להרחיב במעט) לגבי דרך ההתנהלות כלפיו, לבין הסעד המינורי יחסית שנפסק לזכותו. משכך ראוי להגדיל ובאופן משמעותי את הפיצוי הכספי שנפסק. עם זאת, ולא בלי התלבטות, שוכנענו כי לא ניתן בשלב זה להחזיר את המערער לעבודה.
עוד פסק בית הדין לעבודה "כי מעבר להיבטי ההתעמרות בעבודה שהוכרו על ידי בית הדין האזורי, יש להכיר גם בהשפעתם של הלחצים הפסולים על הסכמת המערער לפרישה מוקדמת. עוד קבענו כי הפיצוי שנפסק על ידי בית הדין האזורי אינו תואם את חומרתה של ההתעמרות שנקבעה".
בעקבות כך פסק בית הדין כי הפיצוי יעמוד על סך של 300,000 ש"ח, כשהמדינה צריכה לשלם למערער את ההפרש בסך של 240,000 ש"ח, בתוספת של הוצאות משפט בסך של 30,000 ש"ח.
חשוב לציין על פי דין תורה אסור לתבוע את הסכום הזה ולגבות אותו.