אין כמו מערכת בחירות, כדי להוציא את האוויר מהבלון הזה שנקרא גנרלים לשעבר.
כן, נכון, רובם שורדים שנים קצרות בפוליטיקה ואחר כך מוצאים את עצמם בעיקר מקטרים באולפנים עם טייטל 'לשעבר' נוסף, מלבד זה שאיתו סיימו את השירות הצבאי, אבל כלום לא ימנע מהם לעשות את הצעד הזה בניסיון להשתלט על לשכות מקבלי ההחלטות, משל היה זה איזה מבצעי צבאי, עם יעד מוגדר מראש, לכיתור, התבצרות ותהליך פינוי מסודר.
יש גם כאלו שמסיימים בנוהל חניבעל (נוהל המופעל בעת חטיפה), תשאלו את הגנרלים שפתאום נעלמים מהמערכת הפוליטית ולא נודע כי באו אל קרבנה.
מידי מערכת בחירות, רשימת הגנרלים הולכת ומתארכת והתופעה לא פוסחת על אף אחת מהדרגות הבכירות. החל מהרמטכ"לים לשעבר ועד לדרגת אלוף משנה. די להביט על רשימת הרמטכ"לים לשעבר שמצטרפים בזה אחר זה לפוליטיקה, חוץ מאחד: דן חלוץ, שלא מצטרף לפוליטיקה, מכיוון שהוא שבע ממנה די והותר בכהונתו הקצרה כרמטכ"ל, עד שנאלץ להתפטר בעקבות תיק המניות והכשלים במלחמת לבנון השנייה.
במערכת הבחירות הנוכחית, הפוקוס מופנה להדר מוכתר, אבל ללא ספק גם הרמטכ"ל – לשעבר – התורן, רב אלוף במיל' גדי אייזנקוט, זוכה לתהילת השעה. אייזנקוט שידע עליות ומורדות בכהונתו כרמטכ"ל, עשה את כל הדרך על הג'בלאות, רק כדי להצטרף בסופו של דבר למחנה הממלכתי, בראשות בני גנץ.
כהונתו של אייזנקוט כרמטכ"ל, ידעה לא מעט סערות תקשורתיות, כשהבולטת שבהם היא פרשת אלאור אזריה. בשונה מהרמטכ"ל כוכבי, אייזנקוט – בן להורים עולי מרוקו – נתפס שוב ושוב כמי שמזוהה עם השמאל וכמי שביקש לקדם פקודות שאינן תואמות את ערכי היהדות, סטייל פקודות שירות משותף וכדו'.
כבר בשילהי כהונתו, כשדובר עליו כמנהיג ביום שאחרי הפרישה, היה ברור שאייזנקוט יפנה לשמאל. משיקוליו שלו ומתופינים שהוצעו לו, הוא העדיף ללכת למחנה הכאילו ממלכתי, על פני יש עתיד, אבל אייזנקוט נשאר אייזנקוט.
לצערו כי רב לו, אייזנקוט שחבר לגנץ, מגלה אט אט את טיב המפלגה, מפלגת הכלאיים. לא פשוט להיות עקבי, אבל במחנה הממלכתי זה קשה שבעתיים, בפרט שצריכים להיות עקביים בדרך הזיג-זג המפותלת.
אייזנקוט – שלא לחינם הגיע לתפקידו כרמטכ"ל – מוכיח כושר לחימה יוצא מן הכלל גם במערכת הפוליטית והוא כבר מספיק לדלג בין ימין לשמאל ובחזרה לשמאל. פעם משמיע עמדות שנוחות לשמאל ופעם עמדות שנוחות לימין. טוב נו, אם תשאלו אותו, הוא בטוח שאלו העמדות הנכונות למדינת ישראל. "המחנה הממלכתי" אמרנו.
רק לפני עשרה ימים המערכת הפוליטית סערה כשאייזנקוט סומן כסמן שמאלי במערכת הפוליטית. בהקלטות שנחשפו בתקשורת, מתוך חוג בית ראשון שערך הרמטכ"ל לשעבר, נשמע אייזנקוט תוקף את התומכים בביטול ההתנתקות במילים חריפות ואמר: "אלו אנשים שלא מבינים, הם יובילו למדינה דו-לאומית".
בצד הימני של המפה הפוליטית, מיהרו לתייג את הרמטכ"ל לשעבר כאיש שמאל וסמוטריץ' תקף: "אם זה הולך כמו שמאל ומריח כמו שמאל ומגעגע כמו שמאל – אז זה שמאל (גם אם גנץ ואיזנקוט עטפו את השמאל שלהם בכמה עלי תאנה ימניים ודתיים כדי לגנוב את ליבם של אנשי ימין ולהעביר קולות מהימין לשמאל)" דברי סמוטריץ', בלי להזכיר את מתן כהנא שמתברר כלא ממש ימין. גם ברוח הציונית ע"ה עקצו בעדינות את אייזנקוט ואמרו ש"צריך להסיר את הכובע בפני איזנקוט – שבניגוד לאחיזת העיניים הקולקטיבית של המחנה הממלכתי, שם את כל האמת על השולחן. תמיכה בפינוי יישובים איננה ימין, אלא שמאל".
ככל הנראה כדי לתקן את הרושם הזה, ולהראות שהוא איש של כולם, הרמטכ"ל לשעבר ואיש השמאל-ימין-שמאל, הגיע יחד עם משוריינו, מתן כהנא, ליישוב אפרת והשמיע אמירות שאמורות להיות נעימות לאוזן הימנית. כך למשל, הוא הבהיר שצריך לקיים את ההסכם באביתר. "על פי ההסדר עם אביתר, המקום נשמר וייבחן להקים במקום ישיבה. להבנתי יש התחייבות לשמירה על ההסכם הזה" אמר.
אבל אייזנקוט כמו איש צבא ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, היה חייב להמשיך במסדר ולחזור חזרה לשמאל. הוא דיבר על ביטול חוק ההתנתקות ותקף את מי שרוצה לחזור לגוש קטיף. "אלה שרוצים לפרק את המנהל האזרחי, לפרק את הרשות הפלסטינית, לבטל את חוק ההתנתקות ולחזור לגוש קטיף – לדעתי, הם ימיטו על מדינת ישראל אסון". איזנקוט כינה את הסכם אוסלו, הסכם חברון וההתנתקות מרצועת עזה כ"צעדים משמעותיים" וקרא להמשיך לצמצם את הסכסוך כי "נדרש גם חזון וגם הבנה של אינטרסים לאומיים".
בביקור שלו ביו"ש, אייזנקוט הוכיח שהוא תואם ככפפה ליד למפלגת המחנה הממלכתי. להיות עם ולהרגיש בלי, להצהיר ימין ומיד לאחר מכן שמאל. גדעון סער ואלקין שהכתירו את עצמם כאנשי ימין במשך שנים רבות, ומאידך גנץ ושוסטר, שנמנים על החלק השמאלי במפה הפוליטית.
שמאל היא לא מילה מגונה, אבל פשוט צריך להגיד אותה. אייזנקוט, כנראה מסיבותיו שלו, מעדיף להישאר במסרת המחנה הממלכתי, פעם ימין ופעם שמאל ואם לשם כך הוא נכנס לפוליטיקה, הציון שלו בינתיים הוא ציון לשבח. הבעיה היא ביום שאחרי הבחירות, כשהחיים האמיתיים מתחילים ואז הוא יגלה שלהיות שמאל – ימין – שמאל זה טוב אולי בבחירות, אבל לא במציאות.
הערת אגב, הטור הזה לא היה יכול להיכתב, אילו הרוח הציונית הייתה עוד בחיי חיותה. עכשיו כשהרוח הפכה לרוח רפאים, והנדל מחפש את דרכו ומתבייש בביתו, סוף סוף אפשר לדבר קצת על רמטכ"לים, בלי לחשוש שמאן דהוא – הנדל – יטיף לנו על עזות המצח לתהות על הרמטכ"ל לשעבר, מבלי שנעשה שירות משמעותי בשייטת לכל הפחות. רק על כך צריך להודות למצביעי הימין והשמאל, שחשבו שנכון לפרק את מפלגת הכלאיים הזו.
