1.
הם (היו) מ-ת-ו-ס-כ-ל-י-ם
לראשונה בהיסטוריה, הצבעת מחאה וזעקת תסכול המונית בונה ממשלה ולא מפילה ממשלה
לעוצמה כזאת של הפתעה, איש לא צפה ואיש לא ציפה. אחוזי ההצבעה הגבוהים וההכרעה החד משמעית שהסתמנה כבר במדגמים הראשונים ולאחר מכן רק הלכה והתעצמה, היכו בהלם את כולם ובעיקר את הפרשנים ואת הסוקרים, גם כאלה שצפו איכשהו מראש שזה יהיה הכיוון.
לאורך השבועות האחרונים המגמה היתה די סטטית, כפי שניתן היה להבין ממה שפורסם ודווח בשבועות האחרונים בין היתר מעל במה צנועה זו, הסקרים צפו תמונת מצב די דומה לסבבים הקודמים ורק בשבוע שעבר כשהחלו להיראות הסדקים הראשונים בגוש השמאל, ניתן היה להבין שאולי משהו עומד להשתנות.
ההערכות כפי שהובאו כאן היו שזה יסתיים או בתיקו עם תוצאה רעה לימין, או בניצחון משמעותי של יותר מ-61. אבל גם אז, התחזית דיברה על כך שהתנודות בשמאל יביאו ניצחון לגוש הימין בגלל משחקי מספרים וכמות הקולות שצריכה להרכיב כל מנדט. בפועל, מבחינה מספרית זה אכן מה שהתרחש, אבל העוצמה שבה זה קרה, היא הסיפור הגדול והמפתיע של הבחירות הללו.
והעוצמה הזאת, זו בדיוק הנקודה אותה קשה היה לצפות מראש. מערכת הבחירות שהיתה ברובה מנומנמת ואשר תפסה את אזרחי ישראל עייפים וחסרי כח, צפויה היתה להסתיים באותה אווירה שקטה. אבל ביום הבחירות כאילו משהו קרה, אש מעניינת ניצתה ברחוב הישראלי ולא רק בריכוזים החרדיים שם ניכרה ההתלהבות מהסיבות הנכונות כמובן.
הרחוב הישראלי הכללי כאילו התנער מהנמנום, ניער את קורי השינה והחליט להתחיל לצעוק. אחוזי ההצבעה היו הגבוהים ביותר מאז בחירות 1999 אז התגייס השמאל בהתלהבות יתרה כדי להדיח את נתניהו ולהמליך את אהוד ברק. הפעם נראה היה שהתזזית אחזה את כולם, גם מימין וגם משמאל.
הסיפור הגדול של הבחירות הללו הוא לא רק התוצאות המפתיעות אלא בעיקר הדרך שהובילה לשם, התהליך שהתרחש כאן וגרם למהפך הזה. איש לא האמין שהקיפאון הפוליטי בן שלוש וחצי השנים יגיע כך לסיומו ודווקא ההבנה הזאת חלחלה לראשם של אזרחי ישראל וגרמה להם לקום ולעשות מעשה.
בכל מערכת בחירות יש את המפלגות שמתיימרות להיות 'הפתעת הבחירות' ולהביא מנדטים בניגוד לסיכויים, דבר כזה יכול לקרות רק כשהתמונה הכללית יוצרת את המסגרת שמאפשרת זאת. כך למשל בבחירות 2006, כשמדינת ישראל ליקקה עדיין את פצעי אסון ההתנתקות המדממים ואפשרות הבחירה היתה בין שרון לבין אולמרט, שהיו שניהם שקועים בפרשות שחיתות עד צוואר. הרחוב הישראלי חש מיאוס ותיעוב עמוק ולכן העניק את קולו למפלגה אנונימית קיקיונית בשם מפלגת הגמלאים שזינקה משולי אחוז החסימה לשיא של שבעה מנדטים.
לאיש לא היה ענין מיוחד להכניס את הישישים החביבים ההם לכנסת, מה שהתרחש אז זה שהציבור פשוט הצביע הצבעת מחאה. הוא הצביע כדי לזעוק שהוא לא רוצה שום דבר ממה שקיים. מאז, יש לא מעט מפלגות שמנסות לחקות את הקונספט אך ללא הועיל. אבל השבוע הגענו למצב שבו אין מפלגה מסוימת שהיא הפתעת הבחירות אלא מערכת הבחירות כולה – היא היא הפתעת הבחירות.
העם לא יצא השבוע לקלפיות כדי לבחור מועמד כזה או אחר, האופציות לא היו נוצצות מידי ולא מושכות מידי, לא היתה אף דמות חדשה ומבטיחה שהתיימרה לעשות כאן סדר, הכל היה אנמי ומנומנם ולא היה שום סיבה משהו ישתנה. והנה, דווקא בגלל הייאוש הזה, החליטו אזרחי ישראל לקום ופשוט לצעוק. כל קול שנכנס לקלפי היה למעשה זעקה של תסכול, קריאת מצוקה של אזרחים שפשוט נמאס להם.
לאזרחי ישראל נמאס לרוץ שוב ושוב לקלפי, נמאס להם מממשלה מנותקת, מיוקר מחיה, מאינתיפאדה משתוללת, מפוליטיקאים שלא סופרים אותם, תחושה המיאוס שהיתה אז כלפי אולמרט ושרון או כלפי נתניהו וברק, הכפילה את עצמה בפעם הזאת בכמה חזקות ואזרחי ישראל החליטו פשוט לקום ולצרוח.
לכן הסיפור הגדול והמפתיע של הסבב הזה הוא לא רק התוצאות אלא העובדה שכלל המפלגות הפכו להיות סוג של 'מפלגת גמלאים'. ההצבעה כולה היתה הצבעת מחאה ולכן היא שברה שיאים. ואת זה לא היה ניתן לחזות בשום סקר ובאף פרשנות. בדרך כלל, הצבעות מחאה נועדו להפיל ממשלות ולרסק את הפוליטיקה הקיימת. אבל השבוע בפעם הראשונה, הצבעת מחאה המונית מביאה דווקא להקמת ממשלה ולביסוס היציבות הפוליטית.
2.
בית ספר לפוליטיקה
העם ברובו ימני, לאומי, לא רוצה מדינה פלשתינית, מאמין בהקב"ה ורוצה מדינה יהודית, על הבסיס הזה הצליח נתניהו לכנס את רוב העם
הניצחון של נתניהו בבחירות הללו, בחסדי שמים, הוא המשך ישיר לעבודה ארוכת שנים, לא תוצאה של קמפיין אחד של מערכת הבחירות הנוכחית. למעשה, הניצחון הזה הוא תוצאה מתבקשת של האסטרטגיה הקבועה אותה מנהל נתניהו לאורך כל שנות הקריירה שלו. והיא מרתקת ומסקרנת מאוד, שווה לנתח אותה.
לנתניהו יש קו אחיד ודי צפוי מראש, בו הוא דבק, איתו הוא מפסיד ואיתו הוא מנצח. נתניהו הוא האסטרטג הטוב ביותר שיש כיום במערכת הפוליטית והוא בינתיים היחיד שיודע קודם כל ליצור שפה, לאחר מכן לגרום לעם לאהוב את השפה שהוא המציא, לכנס את רוב העם לגבולות שהוא שרטט ואז משם להכות מכה ניצחת את יריביו.
נתניהו הוא זה שסיכל והעלים ממדינת ישראל את המושג 'מפלגת מרכז'. במשך שנים ארוכות הוא יצר שיח מאוד פשטני ששרטט גבולות מאוד ברורים: האחד – יש ימין ויש שמאל, אין דרך אמצע וכל אחד צריך לבחור איפה הוא ממוקם. הגבול השני: שמאל זה רע, זה אויבים, זו חולשה, נתניהו הוא זה שהפך את המילה שמאלן למילת גנאי. הגבול השלישי: ימין זה לא סתם ימין, ימין זה רק אני, נתניהו. כל מי שלא הולך איתי הוא לא ימין. ואם הוא לא ימין – הוא כמובן שמאל, על כל המשתמע.
במהלך השנים לאורך כל קמפיין ובמהלך כל קדנציה, הצליח נתניהו להטביע את הגבולות הללו כמושגי יסוד. הוא הצליח בגאונות ועם הרבה כריזמה לגרום לכולם לדבר בשפה הזאת. ימין זה טוב, ימין זה רק אני, כל השאר זה שמאל וזה רע.
באמצעות התזה הזאת הוא הצליח ליירט את ליברמן, את סער, את בנט, את אלקין, את שקד, את גנץ, את כל הפוליטיקאים שבתחילה היו אנשי ימין באמת ובתמים, כל הרשימה המכובדת הנ"ל ועוד רבים וטובים כמותם מגדירים את עצמם כימין מבחינה פוליטית, מדינית, כלכלית, הכל. אבל מה – מלבד היותם ימניים הם לא ממש הסתדרו עם נתניהו. נתניהו בתגובה יירט אותם מהדרך והוריד אותם מהכביש על ידי כך שהוא פשוט הפך אותם לשמאלנים.
השיח הזה היה כל כך חזק וכל כך מדבק, עד שאחרי סבב הבחירות הראשון כשליברמן סירב להצטרף לממשלה, נתניהו אמר "ליברמן ערק לגוש השמאל". בתחילה כולם צחקו אבל היום אנשים מהנהנים לעצמם ואומרים: בעצם הוא צדק, הנה עובדה שליברמן הולך עם השמאל.
אבל האמת היא שלמעשה נתניהו לא בהכרח צפה את העתיד אלא הוא זה שיצר את העתיד הזה, הוא זה שקודם כל הדביק לליברמן תווית על המצח וגרם לו להתחבר לדמות, לשתף איתה פעולה ולאט לאט לאמץ אותה רק בגלל שזו הברירה היחידה שנשארה לו מלבד הברירה להכפיף את עצמו לנתניהו.
זה מה שהוא עשה לליברמן, זה מה שהוא עשה לסער וזה גם מה הוא עשה לבנט ושקד, שאף הקלו עליו וחברו ללפיד באופן רשמי ובכך פתחו לו את הדרך להפוך אותם לשמאלנים מושלמים. נתניהו הצליח לשלוט ביריביו ולהציב אותם על הלוח בדיוק היכן שנוח לו.
המהלכים הללו עוזרים לנתניהו לחזק עוד יותר את גבולות הטריטוריה שהוא סימן. העם שומע ממנו כל הזמן על 'ימין חזק' ועל 'שמאל חלש', לזאת מצטרפת העובדה שהעם ברובו אכן ימני, לאומי, לא רוצה מדינה פלשתינית, אזרחי ישראל ברובם גם מאמינים בהקב"ה ורוצים מדינה יהודית, ועל הבסיס הזה מצליח נתניהו לכנס את רוב העם בתוך הגבולות שהוא משרטט: ימין יהודי ופוליטי.
באמצעות המאבק שניהל ביריביו הפוליטיים, הצליח נתניהו להפריד אותם מהמצביעים שלהם. נתניהו לא סתם השתלח באויביו אלא הטיח בהם את הטענות שהמצביעים שלהם לא יאהבו לשמוע. כך הוא הצליח להפוך את ליברמן וסער לשמאל ובעצם להפריד מהם את המצביעים ולהחזיר אותם הביתה. כי אם למשל סער הוא שמאל, המצביעים לא יבואו אחריו כי הם רוצים ימין. אז לאן הם ילכו? כמובן, לגוש הימין, ליכוד או ציונות דתית.
בגאונות שאין כמותה אצל אף פוליטיקאי בישראל, הצליח נתניהו לעשות סוג של טרנספר. לדחוק את כל חברי הכנסת שלא באו לא טוב בעיניים ולהעביר אותם אל מעבר לגבול שהוא סימן, לגוש השמאל המסוכן, בעוד שאת המצביעים שלהם הוא מצליח להפריד מהם ולרכז אותם בגבולות ששרטט ולהם הוא קורא ימין.
כך בחירות אחר בחירות, הוא לוקח את האויב התורן וזורק אותו החוצה, תחילה זה ליברמן, אחר כך סער ואלקין, אחר כך בנט, ניקוי אורוות מושלם. וכך לבחירות הללו הגיע נתניהו עם רוב של אזרחי ישראל שרוצה ימין ומצביע רק למפלגות שבאות לנתניהו טוב בעיניים ובראשן הליכוד.
כבר חמש מערכות בחירות שנתניהו אומר לאנשיו: הנה, רק עוד קצת, רק עוד צעד קטן ואנחנו שם, בימין על מלא. בכל מערכות הבחירות הללו הוא הצליח למכור אשליות ולסחוף את כולם אחרי החלומות שלו, עד לבחירות הללו בהן הוא הגיע למצב שאין יותר אויבים, כולם מיישרים קו וכעת הגיע רגע המבחן הגדול.
והמבחן הזה פשוט הצליח.
שיטת ההפרד ומשול בין העם לבין הפוליטיקאים שלא התיישרו עם הליכוד, הוכיחה את עצמה והחלומות של נתניהו הפכו למציאות.
ביום רביעי לפנות בוקר עלה נתניהו לבמה במטה הליכוד כדי לשאת את נאום הניצחון ועל העיניים שלו היה אפשר לראות כמה הוא מותש אבל עד כמה הוקל לו. הוא סיים ברגעים הללו מסע ארוך שלא התחיל בנפילת ממשלת לפיד וגם לא בבחירות הקודמות. זהו מסע חייו, המסע הארוך שהוא מנהל כבר שנים נגד כל אויביו בפוליטיקה, בתקשורת ובמערכת המשפט.
נתניהו עבד קשה מאוד במשך שנים רבות כדי להפריד אותם מהעם, לשרטט את גבולות הטוב והרע, הימין והשמאל והשבוע סוף סוף זה קרה. העם הצביע בהמוניו והשלים את המשימה.
מבחינתו של נתניהו הוא יכול כבר לבחור את הרגע בו הוא יורד מהבמה מרצונו החופשי, כמנצח ולא כמובס. נתניהו הוא היסטוריון בן היסטוריון ודרך המשקפיים הללו הוא גם רואה ובונה את הקריירה שלו. הוא חשב כבר לפני שלושים שנה איך ידברו עליו בעוד מאה שנה.
השבוע הוא עשה את הצעד המכריע וסימן ניצחון ברור וחד משמעי אבל בעיניו הוא לא סתם הצליח להקים ממשלה. בעיני עצמו, הוא רושם את אחד הפרקים המהדהדים ביותר במסע חייו, בכרכים הבאים בספר שלו ובספרים הרבים שעוד ייכתבו עליו.
והם ייכתבו, ויילמדו בבתי הספר לפוליטיקה. אין בכך כל ספק.
3.
תודה, איווט
מבלי שהתכוון ומבלי שהיתה לו שליטה על כך, הצליח ליברמן לסגור מעגל ולהושיט לימין את הניצחון
בשולי האופוזיציה הנכנסת, קצת מעל המפלגות הנלחמות על חייהן בזירת אחוז החסימה, תתמקם לה מפלגה ותיקה, חבוטה ומוכה אבל כזו ששומרת על הגודל הבסיסי שלה למרות הכל. מפלגת ישראל ביתנו שהיתה בעבר חלק מהליכוד וכיום נדחקה לשולי מפלגות השמאל, מצליחה להישאר בחיים ועדיין מחפשת את דרכה.
מעל המפלגה הזאת מרחפת עננה מעיבה ומטרידה, חברי המפלגה ובמיוחד העומד בראשם יישבו בירכתי האופוזיציה וייסרו את עצמם מתוך הבנה שלמרות היותם מפלגה קטנה, הם אלה שחתומים על רוב הבעיות שהיו כאן בשנים האחרונות והם אלה שהביאו את עצמם למצב בו הם נמצאים היום.
ליתר דיוק, מי שחתום על כל זה הוא בעיקר יושב הראש בעל העקשנות הרוסית הטיפוסית. עקשנות חזקה כל כך עד שהיא יותר חזקה ממנו. כי מבלי שהוא התכוון, הצליח ליברמן להיות זה שסוגר את המעגל ומסיים את המשבר שהוא עצמו יצר לפני שלוש וחצי שנים.
בסבבי הבחירות הראשונים סירב ליברמן להצטרף לממשלת נתניהו ובכך יצר את המשבר הפוליטי שנמשך עד השבוע. באותם סבבי בחירות הוא קיבל מנתניהו את התואר שמאלני והשאר היסטוריה. התיעוב שלו כלפי נתניהו היה אחד המרכיבים המשמעותיים ביותר בקיפאון הפוליטי הקשה והבלתי נתפס.
ליברמן לא טיפש, בכלל לא. מדובר עדיין באחד האנשים המתוחכמים במערכת, אבל נראה שהעקשנות שלו והאמוציות שאוחזות בו, מצליחות לסמא את עיניו ולהתגבר על כל היגיון פנימי אחר מבלי שתהיה לו שליטה על כך. ליברמן חשב שהוא יצליח להפיל את נתניהו אבל הוא נכשל.
ומדוע הוא נכשל? בגלל העקשנות. בממשלה היוצאת הוא הצליח להיות חלק מהקואליציה ולהגיע לתפקיד כל כך משמעותי כמו האוצר, אבל במקום לעשות עם זה משהו מועיל הוא החליט לקדש מלחמה, מלחמה חסרת היגיון וחסרת צידוק, קרב עיוור נגד נתניהו ונגד החרדים.
הדבר הבולט ביותר בקריירה שלו באוצר היא יוקר המחיה. החיים נעשו יקרים ובלתי אפשריים והוא במקום לספק פתרונות או לפחות לעשות כאילו אכפת לו וכאילו הוא מחפש פתרונות, הוא היה עסוק ביצירת רפורמות הזויות. במקום להתעסק במחירי הדיור וביוקר המחיה, הוא התעסק עם כלים חד פעמיים, שתיה מתוקה ועוד נושאים שוליים וטפלים שההישג היחיד בהם הוא שהם הצליחו לעצבן את אזרחי ישראל.
ההישג המרכזי של ליברמן במשרד האוצר היה לעצבן, פשוט כך. לתקוע אצבע בעין של כולם רק בגלל שהוא יכול. אדם חכם כמו ליברמן היה אמור להבין את ההשלכות של זה אבל זה היה חזק ממנו, הוא לא שלט באמוציות שלו, הוא היה חייב לכתוש את נתניהו ואת החרדים ולכן הוא פשוט לא ראה בעיניים.
התוצאה היתה שעם ישראל הגיע לבחירות הללו פגוע, פצוע כועס ומתוסכל. כל מה שאזרחי ישראל רצו זה פשוט להעיף את שר האוצר מהכסא שלו ואת התוצאה ראינו ביום שלישי בערב.
אם היתה לליברמן קצת יותר סבלנות, אם הוא רק היה עוצר לרגע ולוקח נשימה עמוקה, הוא היה יכול להציל קצת את עצמו ואת חבריו ובוודאי שהוא היה מצליח למנוע את הניצחון מנתניהו. אבל העקשנות שלו גברה על הכל וגרמה לכך שהוא השניא את עצמו על כל אזרחי ישראל ולמעשה דחף אותם להצביע לנתניהו.
עקשנותו של ליברמן יצרה את המשבר ובאופן קסום היא גם זו שפתרה אותו. קצת מאוחר ועם הרבה נזק, אבל היא פתרה. את אחד מזרי הפרחים של הניצחון הגדול צריך נתניהו לשלוח ליישוב נוקדים.
4.
גוש השינוי – הסוף
האופוזיציה החדשה לא צפויה להיות אופוזיציה לוחמת. היא תתפרק קודם כל מהדבק המלאכותי שאיבד את הסיבה לקיומו
היסטוריה נוספת שעומדת לחזור על עצמה היא מבנה האופוזיציה בכנסת. ממשלות נתניהו לדורותיהן התברכו באופוזיציה הכי טובה שיכולה להיות, כזאת שאינה מתפקדת, פחות מלוכדת, כזאת שמאפשרת לממשלה להתנהל בשקט וכמעט ללא הפרעה.
יו"ר האופוזיציה יהיה כנראה יאיר לפיד שינסה להיות לוחם ולנהל קרבות עד כמה שהוא יכול, אבל לא ברור בעצם כמה הוא יכול. לצידו יישבו שני אנשים שמעולם לא היו חברי כנסת ולא ברור איך הם עומדים להסתגל לתפקיד החדש. בני גנץ היה תמיד בקואליציה, הוא הוצנח מראש לתפקיד המועמד לראשות ממשלה וגם גדי איזנקוט מבחינתו לא הצטרף לפוליטיקה כדי לחמם כסא בהצבעות שכולן הפסדים וכישלונות.
שני האנשים הללו יתקשו מאוד לשרוד את השממון האופוזיציוני. לפיד יצטרך להפעיל את סער ואלקין ולגייס אותם לטובתו אבל זה לא מספיק. הממשלה אמנם צרה ולא גדולה מידי אבל עדיין היא כנראה לא תהיה ממשלת 61 וקשה מאוד יהיה לנצח אותה בהצבעות. ליברמן גם הוא לא צפוי להיות לעזר, הוא לא אחד שישתף סתם ככה פעולה והוא יהיה כאב הראש של האופוזיציה כמו שהוא ידע בעבר להיות כאב הראש של הקואליציה.
גנץ כינס השבוע את סער ואיזנקוט כדי לפרסם תמונה משותפת ולהצהיר שהם מאוחדים ולא יתנו לנתניהו לקחת להם עריקים. הם מנסים כעת לעשות את מה שעשה נתניהו ולבנות אופוזיציה לוחמת, כזו שתתיש את הממשלה, שתעשה לה לילות לבנים ופיליבסטרים בלתי נגמרים, אבל כפי שזה נראה כעת, לא סביר שזה יעבוד.
האופוזיציה לא בנויה לדבר כזה, היא מלאה ביותר מידי מתוסכלים שלא ירצו לשתף פעולה וחלק מהם אולי אף יתחילו לגשש את דרכם החוצה. אם נתניהו אכן יקים את ממשלת החלומות על טהרת הימין, הייאוש יהיה עמוק מידי והמלחמה תהיה כמעט בלתי אפשרית. לפיד צריך להיות מאוד יצירתי כדי לשרוד את התקופה הזאת ולשמור על כוחו הפוליטי עד הבחירות הבאות. האופוזיציה לא צפויה לעזור לו בכך.
בנוסף, בסבירות גבוהה אנו נראה התפרקות במחנה הממלכתי, לשלישיה שהצטלמה השבוע אין שום סיבה להמשיך יחד, כבר אין דבק ואין סיבה להחזיק את הדבק המלאכותי. גנץ יחפש את דרכו, איזנקוט יחפש את דרכו וגם סער ואלקין ינסו לחשב מסלול מחדש.
דבקות המפלגות שאנו מכירים היום תחת הכותרת גוש השינוי, איבדה השבוע את הסיבה היחידה שנותרה לה להתאחד תחת גוש אחד. ההתפוררות תהיה בהחלט מעניינת והמפלגות הללו עומדות להתפצל ולפנות כל אחת לאחד משלושת השבילים הצפויים: ישיבה באופוזיציה, ניסיון להצטרף לקואליציה או יציאה מהדלת אל מחוץ לחיים הפוליטיים.
5.
עת לעשות
אחריות כבדת משקל רובצת על כתפי הממשלה הבאה. כעת אין תירוצים למה הבטחות הבחירות לא מיושמות
אחרי שישככו מעט הדי האופוריה ותרועות הניצחון, תתחיל מלאכת הרכבת הממשלה שבאופן רשמי תצא לדרך בעוד כשבוע וחצי אחרי הטלת המנדט, אבל הגישושים למו"מ הקואליציוני כבר מתנהלים מתחת לפני השטח.
המשא ומתן צפוי להיות מאוד אגרסיבי. מדובר בדיונים בין מפלגות שברור להן כי הן ורק הן עומדות להרכיב את הממשלה, אבל מצד שני אף אחת לא רוצה להצטייר כמי שהתקפלה או ויתרה על דרישותיה. לכל אחד מחברי הכנסת מכלל המפלגות, תהיינה דרישות לתפקידים ולעמדות השפעה והוא יתעקש עליהן כמה שהוא יכול.
מדובר בסצנה מעניינת הלקוחה מתורת המשחקים. כל הצדדים ינסו לכופף זה את זה אבל לא עד הסוף, אלא עד לרגע אחד לפני השבירה. אף אחד לא ירצה להיות זה שסיכל ממשלת ימין חלומית בגלל ג'ובים, אבל אף אחד גם לא ירצה להיות זה ששילם מחיר אישי עבור כך. השאלה אם כן תהיה מי ימצמץ ראשון וזה כבר משחק מסוכן.
סביר להניח שבסופו של דבר ההדורים יתיישרו, כל אחד גם יספק לשני סולם לרדת מהעץ ולצאת בכבוד מהמשא ומתן גם אם רק חצי תאוותו נותרה בידו, כי ההבנה בסופו של דבר היא שאם הם לא יהיו תלויים זה בזה, הם יהיו תלויים זה לצד זה. אף אחד לא ירצה להיות זה שהחריב את הניצחון המפואר רק בגלל אגו.
כאשר הממשלה הזאת תצא לדרך, רק אז יתחיל המבחן האמיתי של גוש הימין. בממשלה כזאת אולי אפילו לראשונה בהיסטוריה, יש רק מפלגות הרואות את כל הנושאים עין בעין ממש, עם אותן עמדות ואותן אג'נדות, אין יותר אף גיס חמישי בתוך הממשלה ואין אופוזיציה שבתוך הקואליציה. המדיניות של נתניהו שהביאה את הניצחון יצרה קואליציה הומוגנית בצבע אחיד ההולכת כולה בכיוון אחד.
במצב כזה, יהיה קשה מאוד להסביר למה הבטחות הבחירות לא מקוימות במלואן ולמה מהלכי עומק ימניים לא יוצאים לפועל. בזירה המדינית יש לנתניהו פתח מילוט, הקב"ה חנן אותו בממשל אמריקני עוין עליו הוא יכול להשליך את כל התירוצים לשאלות הקשות, כמו למשל למה אין החלת ריבונות ביו"ש ולמה אין יד קשה מול הפלשתינים, אבל בשאר הנושאים הפנימיים והעקרוניים, רובצת כעת חובת הוכחה כבדת משקל על כתפיהם של חברי הקואליציה.
מהיום אין יותר תירוצים על מחירי הדיור, אין יותר תירוצים על מחירי הדלק ויוקר המחיה, אין יותר תירוצים למה אין פסקת התגברות ולמה לא עושים סדר במערכת המשפט, בפרקליטות או בתקשורת, אין יותר את מי להאשים ואין על מי לזרוק אחריות. השלטון כולו נמצא בידיים ימניות מלאות, בצמתי קבלת ההחלטות יושבים רק אנשים שרואים את הדברים בדיוק אותו דבר ואשר חתומים על אותן הבטחות והצהרות חד משמעיות.
הקמת הממשלה הזאת תביא אותנו לעידן כזה בו נתניהו וחברי הימין יצטרכו להתחיל לפרוע את הצ'קים, לכבד את ההמחאות אותן פיזרו כהבטחות בחירות לאורך השנים ולהתחיל ליישם בעצמם את כל מה שהטיחו בעבר בחבריהם וטענו כי הם אלה שמפריעים להם. כעת זהו, זה נגמר. אין יותר מפריעים ואין יותר אויבים מבית. עכשיו זה הזמן לעשות.
הציפיות מהממשלה הנכנסת גבוהות מאוד. ככל שהיא תאריך ימים ותמשיך להתקיים, כך תגבר האחריות הרובצת על כתפיה. ממשלה כזאת שממשיכה לתפקד בלי הפרעה אמורה ליישם בארבע שנים את כל מה שהבטיחה, אין שום סיבה שלא. זה יהיה קשה מאוד אבל עוד יותר קשה יהיה למצוא תירוצים ולהסביר לציבור למה זה לא נעשה.
ימיה של הממשלה לא עומדים להיות קלים ולא בגלל שהיא צריכה להתעסק במלחמות פוליטיות, אלא בגלל שהיא צריכה לעבוד. פשוט להתחיל לעבוד. אזרחי ישראל מצפים לכך וממתינים ליישום ההבטחות שקיבלו ובעבורן הם יצאו לקלפי. ושיהיה בהצלחה.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
כתבה יפה, אבל בכל הכתבה הזאת חסרות שתי מילים: בן גביר.
בן גביר ודרעי.
אחרי הכל זה טור ביתד נאמן, והם לא יכולים לכתוב על מישהו קרוב, מתנועה אחרת. אל תצפה שיכתבו עליהם כמעט.
פירשון יפה
העם הפיל את הממשלה
העם ניצח
יישר כוח על הפרשנות!
מאוד מעניין וממצה.