את אשתי רחלי איבדתי לפני ארבע שנים, היא חלתה בסרטן. שנתיים לחמה כמו אריה, היא עשתה הכל כדי להירפא, להיות אמא לילדים שהיו כל חייה, לא וויתרה על כל טיפול מייסר או ניסיוני ואני ליוויתי ונתתי הכל העיקר שהיא תישאר איתנו, אבל הקב"ה רצה אחרת. היא סבלה, התייסרה וביום סגריר היא השיבה את נשמתה ליוצרה.
לי היא הותירה צוואה ברגעים האחרונים שעוד יכולה הייתה לדבר: "תשמור על הילדים שלנו, שלא יהיו זרוקים, תעמוד לימנם שלא יהיו לבד. תהיה להם אבא וגם אמא" ואני התחייבתי!
ארבע שנים קשות עברו עלי, השתדלתי לקיים את צוואתה של רחלי, הצלחתי ברחמי שמים לחתן שניים מתוך ששת הילדים שלנו. אומנם קצת צעירים אבל רציתי לדעת שהם מסודרים. נותרתי עם ארבעה לגדל לבד, עבדתי מבוקר עד ערב, לוויתי כספים מכל מי שרק יכולתי, העיקר שהילדים ירגישו ככל הניתן שאין חסר. התמסרתי לענין כמו שאדם מתמסר לקיים צוואה של היקר לו מכל. אבל אף אחד לא הכין אותי למה שהולך להתרחש איתי עצמי.
בחנוכה רק חודש אחרי החתונה של מאיר הבן השני שחיתנתי, תקפה אותי מחלה ניוונית, בתחילה לא קלטתי מה המשמעות של המוגבלות והכובד שאני מרגיש בידיים, הן הפסיקו להיות ממושמעות, כשזה הפך להיות קשה יותר ותדיר הרבה יותר הלכתי לבדוק את המקור של זה.
הוברר מעל לכל ספק, מדובר על מחלה ניוונית כרונית שככל הנראה תלווה אותי עד הסוף, מהר מאוד הפכתי לכמעט סיעודי, הדאגה לילדים שנזרקים בלי מקום יציב מטריפה את דעתי ומדרדרת עוד את מצבי.
מלכי רק בת 10, המצב התפקודי בבית נעשה בלתי אפשרי, אין לי יכולת לפרנס את המשפחה במצבי הנוכחי, אין לי אפשרות להיות שם במקום הזה שרחלי שמה אותי ברגעים האחרונים לעמוד לימינם שלא יהיו לבד.
אני מתחנן אליכם, תהיו פה לצידנו כשאני אזוק בכסא גלגלים תדאגו לילדים היתומים שנותרו ללא אמא, רק עם אבא חולה, דמעות מציפות אותי כשאני מתחנן אליכם ואני חוזר ומבקש, תפתחו את הלב ותושיטו את היד שאוכל להבטיח לילדים שכסף ללחם חלב וביצה יהיה להם בבית גם כשאבא לא מתפקד.
