צילום: יעקב חנינה
הגאון רבי ברוך יעקב סומפולינסקי רב ביהכנ”ס לומדי תורה בק”ס בשיחה בקו ברכת מרדכי נשא דברי חיזוק מיוחדים לרפואת זקן ראשי הישיבות מרן הגרב”מ אזרחי, בדבריו מספר על אהבת התורה העצומה של מרן ראש הישיבה הגרב”מ, על התגובה של ראש הישיבה שחזר מאסיפת כספים בחו”ל בקום הישיבה, ועל דפיקת הערגה לאלול. האזינו:
התמלול המלא:
מורי ורבותי, אחי ורעי תלמידי מורינו ראש הישיבה שליט”א, לכל המוני בני הישיבות החרדים לרפואתו של מורינו.
מרן שליט”א זקוק לרפואה שלימה מן שמיא, ואנחנו זקוקים למרן שליט”א בריא ושלם עם כל הפרישקייט, עם כל כח הרבצת התורה המוסר וההשקפה הנכונה שהחדיר בכלל ישראל ובנו בפרט, ועל כך עלינו לעשות מאמץ מיוחד להתחזק בדברים שקיבלנו ממנו שהם בבחינת נכסי צאן ברזל עבורינו, וגם בנו משפיעים הדברים לאורך ימים ושנים, בנו את אישיותינו ודרכנו התורנית לאורך כל השנים.
אני לא איזיל ונמני כרוכלא כל מה שקיבלנו ממנו, דרך הלימוד, במידת ההתמדה, השקיעות, כח החידוש שפיתח בנו, ההשקפה התורנית הנכונה, ודברי המוסר הנוקבים שהחדיר בנו, אבל בכולם היה שזור כחוט השני אהבת תורה ללא מיצרים שנטע בתוכינו, יסוד אשר כל מי שהה במחיצתו של מרן שליט”א לא יכל שלא להידבק באהבתו הגדולה לתורה, כל מי שזכה לשמוע את שיעורי מרן שליט”א וראה גודל הלהט שבו נכנס בעומק הסוגיא, מפרק הררים של קושיות וטוחנם זה בזה, וראה את גודל שמחתו שביסוד אחד פרס את דרך הסוגיא, יישר את כל ההדורים, פניו היו זורחות באור מיוחד, באור של שמחת התורה, תורת ה’ תמימה משיבת נפש, משיבת נפש בתמימותה.
במדרש רבה בסוף שיר השירים מובא על הפסוק מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, רבי יוחנן הווה מטייל וסליק מטבריא לציפורי, והוה רבי חייא בר אבא סמיך ליה, מטון חד בית חקלא. אמר רבי יוחנן: הדין בית חקלא הות דידי וזבינתיה בגין מלעי באוריתא, מטון חד בית כרם. ואמר רבי יוחנן: הדין בית כרם דידי הוה וזבינתיה בגין מלעי באוריתא. מטון חד בית זיתא ואמר: כמו כן. שרי ר’ חייא בר אבא בכי, אמר ליה: מה את בכי?, אמר ליה: בכי אנא דלא שבקת לסיבותיך כלום. א”ל: חייא בני ונקלה זו בעיניך מה שעשיתי, שמכרתי דבר שניתן לששה ימים, שנאמר (שמות כ’) כי ששת ימים עשה ה’, אבל התורה ניתנה לארבעים יום, שנאמר: (שם ל”ד) ויהי שם עם ה’ ארבעים יום. וכתיב: (דברים ט’) ואשב בהר ארבעים יום. כד דמך רבי יוחנן, היה דורו קורא עליו אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב ר’ יוחנן את התורה בוז יבוזו לו.
בעינינו ראינו איך מתקיים ברבינו שליט”א אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו, זכורני שבשנה הראשונה שהוקמה ישיבת עטרת ישראל, באחד הנסיעות הראשונות של רבינו שליט”א לחוץ לארץ לצורך הישיבה, יצאו בני הישיבה ללוותו ביציאתו ואחר כך בחזרתו, כולנו ציפינו לשמוע ממנו בשורות טובות גם בחלק הגשמיות שהשליחות שלו הצליחה, וכשהגיע חזרה שאלנו, נו?, הראש ישיבה הצליח בשליחותו?, ענה לנו תשובה אופיינית אה ברוך ה’ אמרתי שם כמה שיעורים נפלאים, ואנחנו הצעירים חזרנו ושאלנו מה עם הכסף, והניף את ידו בביטול ואמר, אה איזה שיעור נפלא אמרתי שם, אנחנו קיבלנו שיעור נפלא מה פירוש אם יתן איש כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו.
לפני כמה שנים פגשתי את הרבנית הבלתי נשכחת אם הישיבה הרבנית שולמית ע”ה, ורבינו היה אז במצב שהחלים ממצב בריאותי מסכן חיים, אמרנו לה איך יתכן שנסע במצב כזה לחוץ לארץ, היא אמרה לנו באמת היו התלבטויות קשות במשפחה על כך, אבל רבינו שליט”א לא וויתר, והוסיפה: אבל תדעו לכם כל זמן הטיסה הארוכה לאמריקה שתיים עשרה שעות ישב וכתב חידושי תורה, היה לפלא בעיני כל הרואים.
רבותי, אחי ורעי כל מי שנסע פעם בנסיעה הזאת שתים עשרה שעות לשבת באותו מקום, בלתי אפשרי ממש, אחרי שעה או שעתיים אתה מאבד סבלנות, וכאן כאן שעה חוזר חלילה, ורבינו יושב במקומו וכותב חידושי תורה, יאמרו זה כוח ההתמדה שלו, כוח ההתמדה ממש, אנחנו זוכרים מהישיבה עד ארבע לפנות בוקר, ואחר כך בשבע הוא מתייצב, כוח התמדה בלתי רגיל, אולי זה כוח ההתמדה, אבל האמת ששורש הענין זה באהבתו ישגה תמיד, וזה דרכו של האוהב שלא זז מאהבתו.
דוד המלך עליו השלום היה אומר: טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, ושאל חכם אחד מה החידוש?, פשיטא, הרי כל מי שבעל השגה אז בוחר בתורה ולא בכסף וזהב, וענה אותו חכם שאין הכוונה של דוד שטוב לבחור בתורה מאשר להיות עם הארץ עשיר ובעל ממון, זה פשיטא, כוונתו היא שגם אם יציעו לאדם להיות תלמיד חכם עצום, בקי בכל התורה כולה, חוץ מווארט אחד קושיה אחת של רבי עקיבא אייגר, או ביאור אחד של הקצות החושן שזה הוא לא ידע, בתמורת הווארט הזה יתנו לו אלפי זהב וכסף, אמר דוד טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, ווארט אחד בתורה אני לא מוותר.
אנשים יכולים לחשוב, נו, יש לך תורה וגדולה, אתה תלמיד חכם עצום, אבל משהו לא תדע… תורה שווה יותר מכל אלפי זהב וכסף, לא שייך לוותר על ווארט אחד, לא שייך, כמה רבינו שליט”א היה שמח מווארט אחד, אבל לא רק ווארט אחד שלו, גם ווארט של תלמידים היה רץ בישיבה, שמעתם? הוא תירץ את רבי עקיבא אייגר, הוא אמר כך, היה שמח על כך כמוצא שלל רב, הכל נבע מאהבת התורה העצומה.
כולנו זוכרים את הדפיקות של רבינו, אלול, דופק על הסטנדר בקול רועם “אלול”, ועוד פעם אלול, ועוד פעם אלול, כל מי ששמע היה נכנס קצת לחרדה, ימי הדין קרבים ובאים, ימי חשבון הנפש, אלול זה קצת עושה הרגשה של כובד הראש שמצריך התבוננות, שמצריך תשובה, אבל מי שהיה שומע את הערגה בקולו של רבינו ראש הישיבה, אלול לא מתוך חרדה אלא מתוך ערגה.
כמה רבינו היה שואף לימי אלול, אלול כתוב בקדמונים ראשי תיבות אני לדודי ודודי לי, סופי תיבות ארבע יודי’ם כנגד ארבעים יום שעלה משה לבוא לקבל את הלוחות השניות, לקבל את הלוחות השניות שבהם מקופל כל עמל התורה של התורה בעל פה, כמו שידוע מה שכתוב בבית הלוי, שם התחדש עמל התורה ויגיעת התורה, ארבעים יום מתחילים באלול ונגמרים ביום הכיפורים, הם אותם הארבעים יום שרבי יוחנן אמר עליהם שהם הקנין הנצחי, להבדיל מדברים הניתנים לשישה ימים שסופם כלים, כמו כל דבר גשמי.
ושרבינו צעק אלול, אה, היתה שם תביעה על אהבת התורה וקנין התורה, שבימים אלה כל אחד ואחד מסוגל לעלות בהר עם משה רבינו לקבל את התורה, קולו של רבינו היה חודר לב, מאז ששמעתי את רבינו כמעט מלפני חמישים שנה, כתובות תשל”ה בישיבת חברון, הקול שלו לא היה צלול מאד, הקול שלו היה חזק וחודר לב, כי רבינו אף לא דיבר עם הפה, דיבר מתוך הלב, וראו שצועק אלול זה מאהבת התורה.
ארבעים יום שעלה משה בהר לקבל את התורה, איזה זמן מסוגל הוא, כמה מחויבים כולם לעלות עם משה רבינו בהר בימים אלו, כמה צריכים להשתדל בעמל התורה, הדפיקה של רבינו “אלול” היתה מרעידה לבבות, היתה פורטת על נימי אהבה של הבחורים לתורה, אה, רבותי, אני יכול לומר לכם מה שקיבלנו מרבינו הרבה מאד, אי אפשר לתאר, אבל את הדבר הזה של אהבת התורה…
לא אשכח את השיחה הראשונה, את הווארט שאמר רבינו בשמחת תורה הראשון בישיבה בתשל”ו (אולי תשל”ז) אמר על הפסוק שדוד המלך אמר “פיקודי ה’ ישרים משמחי לב”, שאל רבינו שליט”א אבל יש אנשים שהם עצובים, יש אנשים שהם לומדים ומתקשים מאד, לא רואים עליהם את השמחה, איך יתכן?, הלא פיקודי ה’ ישרים משמחי לב, אמר רבינו דברי תורה חדים וישרים כמו חרב חדה וישרה, גם החרב חדה והישרה ביותר לא תוכל להכנס אל האדם אם האדם עקום, חרב ישרה נכנסת רק אל האדם ישר, אמר דוד פיקודי ה’ ישרים משמחי לב, אבל לישרי לב שמחה, מה שאנחנו צריכים לעשות רק זה ליישר את הלב, אם מיישרים את הלב אז התורה נכנסת וממילא משמחת, דברי תורה משמחים, אבל אם נכנסים ישר ללב ישר.
הווארט הזה שרבינו אמר חרוט בזכרוני כבר חמישים שנה, ויש פה כל כך הרבה דרך, כל כך הרבה תביעה על האדם, תיישר את ליבך תשקיע ואז יהיה שמחה, אבל איך עושים ישרי לב, אצל רבינו זה היה פשוט, הישרי לב זה היה דבר מובן, אבל זה כנראה באים כאחת, מי ששקוע בלימוד, התורה מיישרת אותו, דרכה של תורה ליישר ליבות בני אדם, ושאדם שקוע בלימוד אז הוא ממילא יתיישר, ליבו מתיישר, ושהוא מתיישר אז הוא גם שמח, כי פיקודי ה’ ישרים משמחי לב.
השמחה הזאת שראינו אצל רבינו, עם כל ווארט, עם כל יגיעה בתורה שהיתה פנינים, זה דבק בנו כל הזמן, והם הזכויות הגדולות של רבינו, הם החיזוק הגדול שאנחנו צריכים להתחזק ללמוד תורה מתוך הדחק, להיות שקוע בתורה כדרך האוהבים, אני בטוח שאם כולנו נתחזק באלול בנקודה הזאת באהבת התורה, נשתדל קצת לעלות בהר עם משה רבינו לקבל את הלוחות השניות, הזכויות האלה בעזרת ה’ יצטרפו לזכויות של כל התפילות של אוהבי רבינו שליט”א, ונזכה לרפואתו השלימה של מורינו ורבינו שליט”א ר’ ברוך מרדכי בן הינדא מלכה לרפואה שלימה בתוך שאר חולי ישראל, אמן ואמן.
א-ל-ו-ל! / תלמיד הגרב"מ אזרחי על הצעקה שלא נשמע השנה מראש הישיבה
הלוואי ונזכה עוד גם השנה לדפיקה אלול