"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ…" (דברים ח', ב')
בפרשת דברים,
משה מקבץ את כולם
רגע לפני הכניסה לארץ
ומפרט את כל השתלשלות חייהם ב-40 שנים האחרונות.
משה אינו מבקש מעם ישראל רק לזכור את ארבעים השנים במדבר.
כי את מה שקרה הם כבר ידעו!.
הוא מבקש מהם להתבונן מחדש באותם אירועים.
פתאום, ממרחק של שנים, אפשר לראות את מה שלא היה אפשר לראות בזמן אמת.
ולהבין –
שלא כל עיכוב היה כישלון,
שלא כל קושי היה עונש, ושגם ברגעים שנראו חסרי פשר – הקב"ה הוביל,
בנה והצמיח.
גם בזוגיות – יש רגעים שלא היינו בוחרים לעבור.
את מה שנאמר אי אפשר להחזיר.
את הנוכחות שהייתה חסרה אי אפשר להשיב לאותו רגע.
אבל יש בידינו הבחירה!
האם אותם רגעים יגדירו את כל הסיפור,
או יהפכו לפרק שממנו נלמד לכתוב את ההמשך אחרת.
יש זוגות שנשארים שנים בתוך אותו רגע. ממשיכים לקרוא את כל הקשר דרך אותו ויכוח, אותה אכזבה או אותה פגיעה.
ויש זוגות שמצליחים, בעבודה משותפת, לתת לאותו רגע משמעות חדשה. לא משום שהכאב לא היה אמיתי, אלא משום שהם בוחרים שלא לתת לו להיות המילה האחרונה.
אולי זו המשמעות של "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ."
לא רק לזכור מה עברנו, אלא לבחור כיצד לקרוא את הדרך.
