עודי נלחם עם הנייר הלבן המסורתי בניסיון להתאימו לגודל המדף הכשר לפסח, התגנבה לליבי תחושת חמיצות. המספריים בידי, פונה לניסיון הקיצור הרביעי של הדף הסורר, וזאת אחרי שחזרתי על הפעולה בכל מדפי הפסח במטבח. מחשבותי עפות להן אל נמל התעופה בן גוריון – יהודים רבים עומדים שם כעת בתור לצ'ק-אין בדרכם לחופשת פסח בנכר.
למה חמיצות? כי הם לא ירגישו השנה את התענוג שבמלחמה על גודל הדף בארון הפסח, ואת המחיר אנחנו נשלם. הראש אמר לרוץ למקלדת, לשתף את המחשבות ולעורר את הדיון, אך בהמשך תבינו שרק כעת, אחרי שכולם חזרו לביתם הגיע הזמן לדיון על העתיד.
לקראת חג הפסח עדכנו סוכני הנסיעות על "עלייה של מאות אחוזים בביקוש לטיסות לחו"ל לחופשת פסח". לא מדובר רק באמירה יח"צנית לצורך יצירת אווירה, אלה עובדות. אולי זה הגבלות הקורונה שהביאו רבים לצאת השנה לחופשה, ייתכן שהחורף הארוך שקדם לפסח הביא לנוסעים הרבים – מה שבטוח זה שהשנה, פסח תשפ"ב, נרשם מפנה בכמות הנוסעים לחופשות בפסח. אם בעבר היציאה מהבית בפסח הייתה בעיקר בשל אילוצים, כשראשי המשפחה עסקו לפרנסתם בערב החג באופן חריג שלא איפשר להם להתכונן לחג כראוי, נראה שבשנים האחרונות יותר ויותר חרדים מכוונים את חופשתם דווקא לחג.
האם יש בעיה בנסיעה לחו"ל בכלל או בפסח? יכול להיות שכן או שלא, בטוח שדעתי לא רלוונטית פה וכל משפחה או יחיד יישאלו את רבם. הנושא פה אינו חו"ל, גם אם התופעה הייתה מתרחבת למלונות בארץ הטור הזה היה נכון וחשוב משום שהוא מעורר את השאלה והדיון: האם אנחנו רוצים שלחברה שלנו תיכנס תרבות של חופש על חשבון החגים או שאנחנו נתגבר על הפיתוי, לפחות בלגיטימיות הציבורית שלו.
חרדים בנתב"ג, תמונת אילוסטרציה. צילום: פלאש 90
בילדותי נסיעה לחופשה משפחתית בבין הזמנים הייתה שמורה למשפחות אמידות. זה לא שכל השכונה לא הייתה נוסעת לטיולים, אך המושג של לישון מספר לילות ביישוב מרוחק בצימר או מלון היה אצל בודדים, רובם היו מסתפקים בחזרה הביתה לקראת הטיול הבא. עם השנים, השוליים התרחבו – ממשפחות אמידות לכאלה הנחשבות לפתוחות, ומהם לכלל הציבור עד שהיום גם בקהילות ההדוקות ביותר הדבר נפוץ.
אין ספק שהשפע והרוגע שמספקות ההפוגות מהשגרה הם ברכה שהקב"ה שלח לדורנו, אלה באו יחד עם הפריחה הכלכלית ביחס לעבר, ועל כך אנו צריכים להודות. אך האם אנו כחברה שקידשה תמיד ערכים על פני רגעי הנאה מזדמנים מעוניינים לאמץ את תרבות הפנאי שהרווחה סיפקה לנו על חשבון האותנטיות והקדושה של החגים? האם הערך, מהמיוחדים והנדירים ביהדות, בו כמעט לכל משפחה בישראל יש מנהג מיוחד בפסח, ראוי שיהיה מוקרב על חשבון הקידמה? האם בשנות השפע והפינוק אנו רוצים לוותר על חוויית ההסתפקות במועט שמבקרת אצלנו שבוע אחד בשנה בלבד?
חלילה מלהכליל או לבקר את עשרות אלפי החרדים שחוו את הפסח האחרון מחוץ לביתם. סיבות רבות וצודקות יכולות לגרום למשפחה לקבל את ההחלטה לקיים את החג מחוץ לביתם. בחלק מהמקרים אף הן מחויבות ונאלצות לעשות זאת ובחלקן מדובר בתרבות משפחתית שמגיעה עוד מדורות קודמים. לא על אלה דברי וגם לא על מי שנסע השנה לראשונה מתוך הבנה שבחופשתו הפרטית הוא לא פוגע בכל ערך ציבורי. דברי מכוונים לעתיד – על התופעה שהתפתחה השנה ואם לא נעמיק בה כעת – היא תהפוך לחלק מהתרבות שלנו.
חרדים בנתב"ג, תמונת אילוסטרציה. צילום: פלאש 90
לעיתים סוגיה ציבורית נפתרת רק מהאחריות שכל אחד בחברה לוקח על עצמו, אך אין מציאות שהיחיד יימנע מעצמו צורך פרטי – כל עוד הדבר מקבל לגיטימיות בחברה. כך, אין גורם שיכול לעצור את התופעה מלבד היחס שלנו כלפי אלה שבשנה הבאה ינסו להתגאות בשיתוף חוויותיהם מיציאת ישראל בנתב"ג. אם נבליט את החוויה שלנו מהפסח הביתי והמיוחד, אם נשדר את מה שברור לרבים מאיתנו ש"פסח זה זמן של בית", לא נצטרך לחזות בירידת הרוח בכלל הציבור החרדי.
אנו צריכים לפרגן לכל יהודי את כל הטוב שבחופשה ושהיא תועיל לו באמת בחייו. אולם, אם נוותר על החוויה של פסח ביתי – על כל יתרונותיה הכשרותיים, ההלכתיים והערכיים, ונשלים עם התרבות המתפתחת, היא תהיה אצל כולנו. זה עסק שלי ושל כל אחד מהקוראים משום שאיני מעוניין שתשלפו לי את הטור הזה בעוד כמה עשורים בלובי מלון בשווייץ בעת שאאכיל את נכדי ב'מצה בריי' טובה.
כל מילה בסלע!