איך אנחנו חוטאים למרות שאנו רואים את הציציות משתלשלות? / מאמר

וילנא, שנת תקנ"ח, היום השלישי של חול המועד סוכות.

מסביב למיטתו של הגאון מוילנא מתאספים תלמידיו, לפני שרבם יחזיר את נשמתו לבוראה. לפתע, הוא מתחיל לבכות.

שאלו תלמידיו: רבנו, מפני מה אתה בוכה?

החזיק הגר"א את ציציותיו בידיו וענה להם: ראו מה בין העולם הזה לעולם הבא. כאן, קונה יהודי ציצית בסכום כספי נמוך, ובכל רגע ורגע מקיים מצווה ששקולה כנגד כל התורה. כאשר נשמתו מסתלקת לגנזי מרומים, שוב הוא אינו יכול לאסוף עוד מצוות…

עניינים גבוהים ורבים נאמרו במצוות ציצית, אותה מצווה שאיננו חייבים בה כלל מפני שלא נהוג ללכת כיום ציציות עם ארבע כנפות, ואף על פי כן החמירו כל ישראל על עצמם ונוהגים ללכת בגדים מיוחדים כדי לזכות במצווה חשובה זו.

יתירה מכך, שכל ילד קטן מגיל 3 ומעלה, החל מהחלאק'ה, מתחיל ללכת עם טלית קטן.

במאמר המוסגר נציין כי אצל הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין נהגו להלביש ציציות לילדים הרכים החל מאז שנהיו בני שלושים יום. היו בניו, האחים הקדושים מכנים את הרה"ק מטשורטקוב בשם "יהודי של ציצית", שכן כאשר היה בן חודש החל לפתע לבכות, וכל המאמצים שעשו על מנת להרגיע את התינוק הקטן – עלו בתוהו.

נכנסו וסיפרו זאת לאביו, נענה הס"ק מרוז'ין ואמר: "וודאי שכחו להלביש אותו בגד עם ארבע כנפות וציצית". ואכן, מיהרו להלבישו בציצית כשרה – ומיד פסק לבכות. ויהי לפלא.

***

בסיום פרשת השבוע, כאשר נקרא על מצוות ציצית, נזכיר את הפסוק שאנו אומרים פעמים מספר בכל יום: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם".

בפועל, גם אם יש אולי מי שמשוכנע שמעולם לא עבר חלילה גם לא על עוון של אבק לשון הרע או ביטול תורה בזכות הציצית, כל אחד מאיתנו וודאי מכיר או לכל הפחות שמע על מישהו שגם אם הוא הולך עם ציצית כמחוייב בהלכה, ציציות כשרות עם חותמת מהודרת, הוא עדיין נכשל פה ושם.

כיצד ייתכן שיהודים רבים כל כך נכשלים למרות ההקפדה על מצוות ציצית?

***

ראשית כל, יש צורך להבין: מה בציצית מזכיר לנו את כל מצוות ה'? רש"י מסביר במקום, כפשוטו של מקרא, "שמנין גימטריא של ציצית שש מאות ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי"ג".

בשולחן ערוך נפסק להלכה: כשמסתכל בציציות מסתכל בב' ציציות שלפניו שיש בהם עשרה קשרים רמז להויות וגם יש בהם ט"ז חוטים ועשרה קשרים עולות כ"ו כשם ההויה.

האלשיך הקדוש, בספרו 'תורת משה' בפרשתינו, מסביר כי הבעיה בנו, שאנו לא משתמשים עם הציצית כתזכורת. לכן, כדאי להבין קודם כל מה מטרת הציצית בכלל. בימינו, אדם הזקוק לתזכורת, ייכנס דקה להגדרות שלו במכשיר הסלולארי, יבחר את הצלצול המתאים לשעה הנצרכת, כך שלא ישכח את המוטל עליו. מה היו עושים בימי קדם? היו קושרים חוט על האצבע, כדי שיזכור שהוא צריך לעשות היום דבר מה חשוב.

כותב האלשיך: "הנני בא להאיר עיניכם למען תדעו במה תכשלו. והוא כי אלו בעשותכם הציצית תכוונו יהיה לכם סימן להציץ בו לזכור כל המצות אז כאשר תראו אותו תזכרו אותם. כאדם הקושר חוט באצבעו לזכור להביט בו דבר פלוני. אך אם תעשה הציצית מצות אנשים מלומדה שלא בכוונת הציץ בו לזכור. אז ודאי כי כאשר וראיתם אותו לא תזכרו מצות ה'".

לפי פירושו, ציצית מלשון "להציץ". כאשר אנו יודעים לשם מה אנו ללובשים את הציצית, מבינים כי מדובר בתזכורת ולא בחוט סתמי שקשור לנו בטעות לאצבע, אז נזכור את המוטל עלינו, את מצוות ה' – ועשיתם אותם.

***

סיפור מדהים מובא בגמרא, מנחות מד, על אדם שהיה זהיר במצוות ציצית אשר עמד להיכשל בעוון חמור. הוא כבר שילם 400 זהובים עבור אישה שהייתה בכרכי הים, וברגע האחרון הוא ניצל בזכות הציצית שטפחו לו על פניו.

בהמשך ביאורו מקשה האלשיך שאלה קשה נוספת: "מהראוי יהפך לומר תחלה אחרי עיניכם ואחרי לבבכם כי תחלה עין רואה ואח"כ והלב חומד", ואילו בתורה כתוב קודם אחרי לבבכם – ורק אז "ואחרי עיניכם", בניגוד למה שמתרחש במציאות.

על כך מביא האלשיך הקדוש את הסיפור בגמרא על אותו אדם, שעוד לפני שראה בעיניים, כבר התאווה ושיגר את המעות לאותה אישה בכרכי הים. למרות זאת, שהאווה החלה לבעור בו עוד לפני ה'עין רואה', ומכל שכן שהתעצמה כאשר הגיע למקום שהגיע כאשר מבואר בגמרא, עדיין היה כח ביד הציצית למנוע ממנו עוון זה.

אך אנו לא נמצאים במקום כזה, אצלנו, הבעיה מתחילה ב'עין רואה' – ולא תמיד הציציות טופחות על פנינו בדיוק ברגע המתאים כדי להציל אותנו!

***

בספרי חסידות מוסבר, כי אכן כפי הסדר שכתוב בתורה, הציציות, על ידי התבוננות נכונה במהות ומשמעות המצווה, תציל אותנו מ'הלב חומד' שאחרי ה'עין רואה'. אדם ראה דבר תאווה, ולא משנה אם מדובר בתאווה אסורה חלילה או בתאוות היתר.

איש אינו יכול לשלוט על הראייה הראשונה, האינסטינקטיבית שלו. הרגשות שלנו משתוללים, ואי אפשר לכפות ולשלוט עליהם במאת האחוזים. אנחנו כן יכולים למנוע את השלב הבא. את הראייה השנייה, את המחשבה השנייה, את הלב חומד, את המחשבות שמתחילות להתרוצץ – ולעצור לפני העבירה בפועל.

אותו אדם שהציציות הצילו אותו, לא נמנע מהשמועה ששמע, ואף לא משליחת הכסף וההגעה לאותו מקום. רק בשלב שבו הוא זה שיכול לשלוט, הרגע בו המח צריך לקבל את ההחלטה, הוא יכול להיזכר בציצית – במה שהציצית מסמלת, ולנצח.

בואו ננסה להבין ביחד, מה תורת החסידות מלמדת אותנו על מצוות ציצית, כיצד היא יכולה להציל אותנו מעבירות ולהזכיר לנו את מצוות ה'.

***

מסופר בספר 'דברי שלום' של הרה"ק מקוידינוב, בשם סבו, על מרן אור שבעת הימים, הבעל שם טוב הקדוש, "שהציצית שלו – היה להם נפש וחיוּת ממש, אשר היו יכולים לנענע את עצמם בלי נענוע הגוף, כי על ידי קדושת עשיית המצווה המשיך להם נפש וחיוּת".

איך אפשר להכניס חיות בציצית?

ממשיך דרכו של הבעש"ט הקדוש, המגיד ממעזריטש אומר, "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, דכלל הוא בכל המצוות מעשיות דרך משל ציצית, כשהן חוטין, אין בהם חיות, רוצה-לומר הקדושה העליונה, רק עניין המצווה כשהוא עושה הוא מקשר כל המדריגות עד העשיה, המחשבה והדיבור והעובדא מתקשרים זה עם זה, ושורה על הציצית כל הלכות ציצית וכל הפרשיות ציצית שבתורה.. וחי בהם רצונו לומר על-ידי זה נמשך החיות העליונות בהם".

הציציות עצמם, עשויות מדומם. ניתן להכין את החוטים רק על ידי צמר שנגזזו כבר והפכו לדרגה הנמוכה ביותר בעולמנו הגשמי – דומם. גם לתוכם ניתן להכניס חיות, עד אשר הציציות של הבעל שם טוב היו מתנענעות מאליהן, על ידי התקשרות במצווה.

הדרך לכך, מסביר המגיד, הוא על ידי כך שלוקחים את הדומם, הופכים אותו למצווה עם כל ההלכות הכתובות בתורה, ומקיימים את המצווה בפועל – וכך מכניסים את החיות לתוך הדומם.

לא מדובר רק בעניין שהיה שייך לבעל שם טוב עצמו. כל העניין של סיפורי צדיקים הוא כדי שננסה להשיג לפחות דרגה קלה ממעשיהם. אדמוה"ז מסאדיגורה היה מסביר את מאמר חז"ל "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי – מתי אזכה לנגיעה במעשה אבותי". אם לא להיות הבעל שם טוב, לפחות לזכות להכניס מעט חיות ואור במצוות הציצית.

כדי להחליט להתחיל להחיות מצווה, צריכים קודם כל לייקר את המצווה ולהבין את חשיבותה. אומר הבעל שם טוב הקדוש: "אפילו מלאך מיכאל הגדול שבמלאכים, היה נותן את כל עבודתו תמורת מצווה אחת של ציצית".

אך כדי להכניס חיות במצווה, להגיע למצב שהציצית אכן תמנע מאיתנו לחטוא ותזכיר לנו את מצוות ה', יש צורך בהתבוננות מעט יותר פנימית ועמוקה כדי להפנים ולהבין לעומק את המצווה, שנדע מה ואיך היא אמורה לשמור עלינו.

***

פעמיים בכל יום אנו לובשים את חוטי הציצית. פעם ראשונה בבוקר, מיד המצווה הראשונה שאנו עושים בפתח היום – ופעם נוספת לפני תפילת שחרית, המצווה הראשונה של עסק התפילה, עוד לפני הנחת התפילין.

האדמו"ר הזקן בעל התניא והשולחן ערוך כותב בפרק מא בליקוטי אמרים, החלק הראשון של ספר התניא, על הצורך של כל יהודי לעורר בליבו מידת היראה, יראת ה'. הוא מסביר שם באריכות כיצד להתבונן שהקב"ה ברא את כל העולמות, עליונים ותחתונים, ומניח את כולם כדי לייחד את מלכותו על עם ישראל, ועל כל אחד ואחד מישראל בפרטיות.

"וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו, וּמְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וּמַבִּיט עָלָיו וּבוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב אִם עוֹבְדוֹ כָּרָאוּי", כותב שם בעל התניא בקטע מוכר בזכות הניגון הידוע – אך בהמשך הקטע הוא כותב מתי בעיקר יש להתבונן בכך. בבוקר, לפני התפילה, לקראת עטיית הטלית ולבישת התפילין.

כותב הרב: "בַעֲטִיפַת צִיצִית יְכַוֵּן כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹהַר, לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר הִיא מַלְכוּת כָּל עוֹלָמִים וכו', לְיַחֲדָהּ עָלֵינוּ עַל יְדֵי מִצְוָה זוֹ. וְהוּא כְּעִנְיַן "שֹוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ".

הטלית, עוטפת אותנו לחלוטין. כאשר אנחנו מתכסים ומקבלים עלינו את הקב"ה למלך, כפי שנכתב בזוהר הקדוש, ומקבלים על עצמנו יראת שמיים – הדבר כבר שומר עלינו שלא נחטא, גם כאשר אנחנו מורידים את הטלית, מכניסים אותם לתיק עם התפילין ויוצאים לסדר היום שלנו, מי בלימודו ומי בעבודתו.

עם ההתבוננות הנכונה לפני לבישת הטלית ותפילין, קבלת עול מלכות שמיים והמשכת מלכותו יתברך עלינו מתוך יראת ה' ופחד מפני רוממותו – ניתן בהמשך היום, על ידי שנדע שהציצית משמשות כתזכורת ולא סתם חוטים המשתלשלים להם מהבגדים, לזכור את מצוות ה' כאשר נביט בציצית – ועשיתם אותם.