השיעור השבועי: פרשת שלח • הרב נתנאל אביסרור

ערב שבת שלום ומבורך לכולם

נמצאים בתקופה מעורפלת ביותר שכולם שואלים על מה ולמה איך אחינו התועים שיחזרו בתשובה שלימה לא נפקחו עיניהם להבין שהזכות היחידה שלנו כאן בארהק זה לימוד התורה וגמילות חסדים ואין אומתנו אומה אלא בתורותיה ותלמידי חכמים בארץ ישראל עולים בזכות על תלמידי חכמים שבחו"ל עפי הגמרא כתובות דף עה חד מנייהו כתרי מינן

אבל התשובה כנראה היא כבר קמח טחון שזה בא לעורר אותנו איך להתחזק מכאן בלימוד התורה שיהיה תורת חסד עם אהבת ישראל וגם לימוד פנימיות התורה שזה גילוי האלוקות למשמעות נתינת התורה בחודש השלישי שבה אנו נמצאים עדיין כמש רבינו הב"ח זיעא בסימן מז אורח חיים כדאי לכל אחד לראות את לשונו הקדוש שם

רק להוסיף באור התורה ומצוות שזה הממ"ד האמיתי מבית ומחוץ הן בגשמיות והן ברוחניות כמש מרן הגהק אור החיים זיעא אילו היו יודעים בני אדם את מתיקות התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם

יהי רצון שיקויים בנו הפסוק ונתתי שלום בארץ והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם אפילו חרב של שלום
וחרבם תבא בליבם וקשתותם תשברנה של כל אויבנו ומבקשי רעתינו ולא יינזק שום יהודי בכל מקום בעולם וניגאל בחסד וברחמים בשובה ונחת אמן ואמן

פרשת שלח לך

ההוראה משם פרשתנו – "שלח" – בעבודת-ה':
"שלח" הוא מלשון שליחות. כלומר, שולחים אותו מד' אמותיו למקום שחוץ ממנו, חוץ מד' אמותיו הרוחניות, כדי לעשות שם "ארץ-ישראל", כפתגמו הידוע של הרבי ה'צמח-צדק': "עשה כאן ארץ-ישראל". הווי אומר: יש לצאת ל'מקום רחוק' מיהדות ומהתורה, ולהביא לשם נר מצווה ותורה אור.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שלח ה'תשמ"ו).

שלח לך (יג,ב)
לדעתך (רש"י).
הלוא הקב"ה הבטיח לבני-ישראל שיכבשו את הארץ ויירשוה, ואם-כן מובן מאליו שגם ללא שילוח המרגלים, היו בני-ישראל מנצחים במלחמה זו. בכל זאת שלח משה את המרגלים, כדי לברר כיצד נוח יותר לכבוש את הארץ, שכן "אין סומכין על הנס", ויש לעשות 'כלי' בדרך הטבע.
וכסיפור הידוע עם אדמו"ר הזקן, שבהיותו במאסר נסע פעם בסירה ורצה לקדש את הלבנה, וביקש מהפקיד הממונה עליו לעצור את הספינה. כאשר הלה סירב, נעצרה הסירה מעצמה. לאחר זמן-מה המשיכה בדרכה, ואז חזר הרבי על בקשתו, והפעם הסכים הפקיד והרבי קידש את הלבנה. הרי שהרבי לא רצה לקיים את המצווה על-ידי עצירת הסירה באופן ניסי, אלא דווקא על-ידי שהפקיד יעצור את הסירה בדרך הטבע.
(לקוטי שיחות כרך יג עמ' 40).
* * *
לכל יהודי ניתנה שליחות אלוקית 'לכבוש' את חלקו בעולם ולעשות ממנו 'ארץ-ישראל'. שליחות זו צריכה להיות 'לדעתך': השליח חייב להשתמש בשכלו ולחפש ולמצוא את הדרכים הטובות והמתאימות ביותר לקיום השליחות, להעריך את המצב הפרטי ולמצוא את המילים המתאימות איך לדבר עם הזולת וכיוצא בזה.
וכפי שמסופר על הרבי הריי"צ, שפעם הטיל שליחות מסויימת על אחד החסידים, והלה התחיל לשאול פרטים ופרטי-פרטים איך לקיימה בפועל. לאחרי שיצא החסיד מה'יחידות' אמר הרבי, שהלה מתנהג כמו בן יחיד מפונק, ואומר "שאוני והטילוני אל הים"…
(שיחת ש"פ שלח תשמ"ח, התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 512).

ויהס כלב את העם (יג,ל)
מה ראה כלב שהשתיק את המרגלים כבר בשלב זה, והלוא לכאורה לא היה כל דופי בדבריהם עד כאן, שכן הם רק השיבו על השאלות שמשה רבנו ביקשם לברר על הארץ ויושביה ותו לא?!
אלא כלב מיהר להסותם משום שראה שהפכו את סדר הדברים: משה שאל תחילה על חוזק העם ("החזק הוא הרפה"), דבר שהיה חשוב לסדר המלחמה, ורק לאחר מכן על טיב הארץ ("השמנה היא אם רזה"), שזהו הרווח והשכר של המלחמה. אולם המרגלים שינו את הסדר והשיבו תחילה על הארץ ("זבת חלב ודבש היא"), ואחר-כך על גבורתם של יושבי הארץ ("עז העם היושב בארץ"). כאשר שמע כלב שהקדימו והדגישו את השכר, עבודה על מנת לקבל פרס – מיד השתיקם.
(ליקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 1313).
* * *
דווקא כלב, ולא יהושע, הצליח להשתיק את כל העם, כולל את המרגלים.
טעם הדבר: כלב ניצל מעצת המרגלים על-ידי תפילתו שלו (רש"י פסוק כב), היינו בדרך "העלאה מלמטה למעלה", ואילו יהושע ניצל על-ידי תפילת משה (רש"י ריש פרשתנו), בדרך "המשכה מלמעלה למטה". משום כך פעל דווקא כלב את ההתבטלות וההתעלות של המטה ביותר (המרגלים), שכן דווקא על-ידי 'העלאה' אפשר לחדור גם אל המטה-מטה ביותר.
(ליקוטי-שיחות, כרך ח, עמ' 90).

כי חזק הוא ממנו (יג,לא)
כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם (סוטה לה).
כיצד באו המרגלים לידי טעות כזאת, שכביכול אין הקב"ה יכול להתגבר על עמי כנען?
אלא המרגלים סברו שהואיל והקב"ה נתן כוח לסטרא-אחרא לעמוד נגד הקדושה, הרי כאשר היא בתוקפה, אין הקב"ה בעצמו יכול כביכול לנצחה.
טעותם זו נבעה מכך, שהם חשבו שחיות האלוקית שמחיה את ה'קליפות' מתלבשת בפנימיותן, כהתלבשות הנפש בגוף. לכן אמרו "כי חזק הוא ממנו", שכן החיות 'נתפסת' ב'קליפות' ומושפעת מהם, כשם שהנפש 'נתפסת' בגוף ומושפעת מאירועי הגוף.
על זה ענו יהושע וכלב (לקמן יד) "סר צילם מעליהם". כלומר, החיות האלוקית המחיה את ה'קליפות' אינה אלא בבחינת 'צל' ומקיף עליהן, ואינה מתלבשת בהן בפנימיות, ולכן אין מי שמעכב ביד ה' מלהסתלק מעליהן.
(דרך מצוותיך עמ' קפא).

ושם ראינו את הנפילים בני ענק (יג,לג)
מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים בדור אנוש (רש"י).
מלאכים אלו ירדו לעולם ובעת ירידתם נתגשמו והייתה להם נפילה עצומה, כמסופר בסוף פרשת בראשית. המרגלים הזכירו אותם כדי לרמז שירידה דומה צפויה לבני-ישראל לאחר שייצאו מהמדבר. שהרי במדבר הם מנותקים מהעולם, ועל-ידי כניסתם לארץ-ישראל, יצטרכו לעסוק בענייני העולם.
אך באמת אין הנידון דומה לראיה. שהרי ליהודי ניתנו כוחות נעלים, שלא בערך למלאכים. הנשמה היא "חלק אלוקה ממעל ממש", ו"ישראל וקוב"ה כולא חד", ולכן לא זו בלבד שהעסק בענייני העולם אינו מוריד את הנשמה מדרגתה, אלא אדרבה – בכוחה להפוך את ענייני העולם ולעשות מהם 'דירה' לו יתברך.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שלח ה'תשמ"ו).

ולמה ה' מביא אתנו אל הארץ הזאת… נשינו וטפנו יהיו לבז (יד,ג)
טפנו – רמז לאדם שהוא 'קטן' ודל בידיעת התורה. אצל אדם כזה מושקע חלק חשוב מכוחותיו במילי דעלמא, ולא עוד, אלא שגם כשהוא עוסק בתורה ובעבודה, מעורבות בזה לפעמים פניות אישיות, והלימוד הוא ללא שימת לב והיגיעה הדרושה. זהו שאמרו (ליקוטי-תורה בראשית מז,ב) שהתינוק מפרר יותר ממה שאוכל, כלומר: תורתו 'מתפררת' ונשכחת יותר ממה ש'נאכל' ונקלט.
"טפנו יהיו לבז": המרגלים חששו שאם ייכנסו בני-ישראל לארץ, תהיה מלאכתם קבע ותורתם עראי, בחינת 'טף', ותורתם תהיה לבז.
על זה השיב להם הקב"ה (פסוק לא): "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וידעו את הארץ" – כשאדם עסוק בענייני העולם במשך חלק חשוב של היום, ובכל-זאת הוא קובע עיתים לתורה – הדבר יקר בעיני ה' יותר מעסק התורה של אדם שאין לו מניעות וניסיונות כלל.
(ליקוטי-שיחות, כרך יג, עמ' 196).

אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם (יד,ט)
"אל תיראו את עם הארץ" – ליהודי אין מה לפחד מהארציות ומהחומריות של העולם, "ארץ כנען", ועליו לכבשה ולעשות ממנה 'ארץ-ישראל', שכן "לחמנו הם" – כשם שלחם נועד למאכל אדם, כן מטרת בריאת העולם אינה אלא "בשביל ישראל" (רש"י ריש בראשית), כדי שיהודי יכבוש את העולם ויעשה ממנו 'דירה' לו יתברך.
(משיחת כ"ב בסיוון ה'תשמ"ה).

אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עמד עלהם (יד,יד)
"עין בעין נראה אתה ה'" – בני-ישראל ראו גילוי אלוקות, כיצד "אין עוד מלבדו",
"ועננך עומד עליהם" – אף ה'ענן' והחושך המעלים והמסתיר הוא בעצם "עננך", שהרי ממך הכול.
(לקוטי תורה במדבר עמ' ל).

סלחתי כדבריך (יד,כ)
"סלחתי" – הסליחה והמחילה באה מלמעלה, "כדבריך" – על-פי אופן התשובה, כפי שהכין האדם את ליבו בתשובה ובחרטה מעומק הלב.
זהו שאנו אומרים בתפילת שמונה-עשרה "חנון המרבה לסלוח" – שיש דרגות רבות בסליחה, ולכל אחד ואחד הקב"ה סולח על-פי מדרגת התשובה שעשה.
(ליקוטי-תורה, דברים, עמ' עב).

ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה (יד,לג)
חטא המרגלים גרם לעונש של ל"ט שנה, שכן החטא היה בשנה השנית ליציאת מצרים.
בטעם מספר זה דווקא, יש לומר:
חז"ל דימו את הוצאת הדיבה של המרגלים על ארץ-ישראל להוצאת שם רע על בתולת ישראל (ערכין טו). והרי עונשו של מוציא שם רע הוא "וייסרו אותו" (תצא כב), דהיינו ל"ט מלקות.
(תורת לוי-יצחק עמ' רסה).

במדבר הזה יתמו ושם ימותו (יד,לה)
המילה "זה" רומזת לצד הקדושה ("זה א-לי") שעליו אפשר להצביע ולומר ("אשר יאמר עליו") – "כי הוא זה". זאת אי-אפשר לומר אלא על הקב"ה בלבד. לעומת זאת, המילה "שם" רומזת למשכן ה'קליפות'.
"במדבר הזה" – על-ידי דיבורים קדושים, אותיות התורה והתפילה,
"יתמו" – מגיעים לבחינת "תמים תהיה עם ה' אלוקיך",
"ושם ימותו" – וכן מעלים את ניצוצות הקדושה שנפלו למקום ה"מוות" וה"קליפות" – "שם".
(ליקוטי-תורה, דברים, עמ' לב).

הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' (יד,מ)
המרגלים כפרו ביכולת ה' לכבוש את ל"א מלכי כנען, כפי שאמרו "כי חזק הוא ממנו". מנין אפוא חזרה לישראל האמונה ביכולת ה', והרי לא הראה להם משה רבנו שום אות ומופת על זה, רק אמר שקצף ה' עליהם ונשבע שלא להביאם אל הארץ.
אלא יהודים הם מאמינים בני מאמינים, והאמונה נובעת מהנפש האלוקית שבכל יהודי. באו המרגלים וגרמו לכך שיצר הרע התגבר על אור קדושת הנפש האלוקית, ולכן כפרו ביכולת ה'. אולם מיד כשקצף ה' והרעים עליהם בדברים קשים ("עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו' במדבר הזה יפלו פגריכם וגו'") – נשבר ליבם בקרבם ("ויתאבלו העם מאוד"), וכתוצאה מכך נכנע יצר הרע ונתגלתה האמונה הטבעית והעצמית.
(תניא פרק כט).

פרשת נסכים
למה נסמכה פרשת נסכים לפרשת המרגלים?
מפני שנסכים דומים לתפילין. לכן הקורא קריאת-שמע בלא תפילין כאילו הקריב זבח בלא נסכים (ברכות יד). זהו גם התוכן הפנימי לסמיכות הפרשיות: שהרי המרגלים לא רצו להיכנס לארץ-ישראל בגלל הפחד מיושביה הגיבורים, וקיום מצוות תפילין מטילה אימה ופחד על האוייב, כדכתיב (תבוא כח), "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ואמרו חז"ל – "אלו תפילין שבראש" (ברכות ו).
(תורת לוי-יצחק עמ' קיט).

ויין לנסך רביעית ההין (טו,ה)
המשמעות הרוחנית של הנסכים היא – המשכת וירידת אור וחיות אלוקיים לעולם. הקרבן נמשל ללחם, וכשם שהמובחר שבלחם עולה למוח ולאחר מכן יורדת ונמשכת חיות מן המוח לכל האיברים, כן גם העלאת הקרבן הגשמי לשורשו ומקורו במרכבה העליונה גורמת המשכת חיות אלוקית בכל העולמות.
משום כך שיעור הנסך של פר (חצי הין) גדול יותר מזה של איל (שלישית הין), שכן, הפר קרוב יותר ל"פני שור" שבמרכבה, ולכן ההעלאה וההמשכה הן גדולות יותר.
(לקוטי-תורה במדבר עמ' מא).

והיה באכלכם מלחם הארץ… חלה תרימו תרומה (טו,יט-כ)
"באכלכם מלחם הארץ" – מתי אכילת לחם היא אכילה אמיתית, היינו שהאדם האוכל מברר את הלחם ומעלהו לשורשו? כאשר מקיימים מצוות הפרשת חלה – "חלה תרימו תרומה".
(משיחת שבת-קודש פרשת שלח תשל"ח).

ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה (טו,כ)
"עריסותיכם" – לשון עריסה.
"ראשית עריסותיכם" – כשאדם קם ממיטתו, ראשית דרכו צריכה להיות לה' – "חלה תרימו תרומה" – אמירת תהילים, לימוד התורה, תפילה בציבור, וכיוצא בזה.
(ספר המאמרים קונטרסים א עמ' קסה).

ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה (טו,כ)
בעל הבית אחד מעשרים וארבעה, ולנחתום אחד מארבעים ושמונה (רש"י).
עקרת בית האופה לחם עבור בני ביתה מקבלת את הקמח ואת העצים מן המוכן, ומכיוון שכן אין היא מרגישה כל כך שעיסה זו ניתנה לה מהקב"ה, ולכן חייבוה חכמים בשיעור גדול, אחד מכ"ד, כדי להזכירה ש"ממך הכול". ואילו הנחתום, היינו בעל עסק, רואה בעליל השגחה פרטית, כיצד הקב"ה מזמין לו את פרנסתו; ומשום כך די לו בשיעור קטן, אחד ממ"ח.
(לקוטי שיחות כרך יח עמ' 186).

ראשית עריסותיכם (טו,כ)
מכיוון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם (ירושלמי חלה פ"ג).
נתינת המים לתוך הקמח רומזת להמשכת אור התורה אף בדברי הרשות. שכן פירורי הקמח, שכל אחד מהם הוא דבר בפני עצמו, רומזים לדברי הרשות; ואילו המים, המאחדים את כל הפירורים לישות אחת, רומזים לתורה, שלא ניתנה אלא לעשות שלום בעולם.
על-פי הלכה, אם נשאר בעריבה קמח שלא נתערב במים – אין החלה פוטרת אותו. כלומר: יש להמשיך את אחדותה וקדושתה של התורה בכל מקום ומקום, ללא יוצא מן הכלל, ואין להסתפק בהבאת אור התורה לרוב המקום, למקום סמוך, וכיוצא בזה.
(משיחת שבת-קודש פרשת שלח תשי"ח).

וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת (טו,לב)
לשם שמים נתכוון, שהיו אומרים ישראל: כיוון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחוייבין במצוות, עמד וחילל שבת כדי שייהרג ויראו אחרים (מדרש, הובא בתוספות בבא-בתרא קיט).
לכאורה לא מובן: וכי למה יעלה על הדעת שאי הכניסה לארץ-ישראל די בה כדי להפקיע מחובת קיום המצוות?
ההסבר הוא: העבודה העיקרית במדבר היתה בלימוד התורה, שהיא עבודה רוחנית במחשבה ובדיבור, וכמאמר (מכילתא בשלח טז) "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן". רק לאחר הכניסה לארץ נעשתה העבודה העיקרית במעשה – קיום המצוות בגשמיות. המרגלים, בחטאם, לא רצו להיכנס לארץ, מכיוון שהעדיפו להישאר במדבר ולעסוק בעבודה רוחנית.
נמצא אפוא כי יש נתינת-מקום לסברה לפיה, כיוון שלבסוף נגזר על ישראל "שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים", הרי ששוב אין הם שייכים כלל לקיום המצוות במעשה, וכל עבודתם היא בלימוד התורה.
(לקוטי-שיחות פרשת שלח תשמ"ה).

פרשת ציצית
בעת מאסרו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בשנת תרפ"ז, נכנסו פקידי בית-הסוהר לתאו כדי לצלמו. הרבי, שהיה אז באמצע תפילתו, רמז להם בידו שלא להפריעו והם עזבו את החדר. כעבור זמן-מה חזרו הפקידים, והרבי, שבינתיים סיים את התפילה, התיישב כשהכיפה לראשו, ופרש את הטלית קטן כך שיראו את כל ארבעת הכנפות. הפקידים לא היו שבעי רצון מכך ואמרו לרבי שיצניע את הציצית. אולם הרבי השיב בהחלטיות ובנחישות: רצונכם לצלם אותי? צלמו אותי כפי שאני נראה! וכך אמנם עשו.
(מהתוועדות י"ב בתמוז תשכ"א).

וזכרתם את כל מצוות ה' (טו,לט)
שמנין גימטרייה של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים, וחמישה קשרים – הרי תרי"ג (רש"י).
למרות שכל תרי"ג המצוות נרמזות בציצית, בכל-זאת יש צורך גם בטלית. שכן הטלית הוא לבוש המקיף וסובב את האדם מבחוץ, רמז לבחינה על-שכלית, שלא ניתנת לתפיסה שכלית והגיונית. יש לדעת ולזכור תמיד שתרי"ג המצוות יוצאות ונמשכות מדרגה שהוא למעלה מהשכל.
(לקוטי שיחות כרך ב עמ' 324).

אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (טו,לט)
מדוע הקדים הכתוב "לבבכם" ל"עיניכם", והרי הסדר הוא שהעין רואה והלב חומד?
אלא לפעמים מרגיש אדם בליבו "המשכה נעלמה" לרע, היינו פריקת עול מלכות שמים פנימית, וזוהי סיבה לראיית העין במקום שאין צריכים לראות, וראייה זו מביאה לאחר מכן לידי חמדת הלב בגלוי.
(ספר המאמרים תשי"א עמ' 338).
לזכות ישראל בן רחל שלה
חיה קלרה בת רבקה
יוסף יצחק בן חיה קלרה
מנחם מענדל בן חיה קלרה
שמואל בן חיה קלרה