צילום: לע"מ
במשך שבוע עבדו בישראל לתאם לראש ממשלת המעבר יאיר לפיד שיחה עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, כשהתירוץ הרשמי לעיכוב השיחה הייתה "חופשה" של הנשיא, בזמן שהבית הלבן מעדכן על עבדותו של ביידן והנשיא אף מקיים מסיבת עיתונאים פומבית בנושא מחיקת חובות לסטודנטים. למעשה, עד לשיחה עם ביידן שהתקיימה רק ביום רביעי השבוע, לפיד לא קיים מזה תקופה אף שיחה עם גורם אמריקאי בכיר בכדי להבהיר להם את עמדתו בנושא הסכם הגרעין עם איראן.
המאבק הישראלי בהסכם, שמתנהל גם ככה בעצימות נמוכה, מנוהל כמעט רק על ידי המטה לביטחון לאמי, מאחר ומשרד החוץ נמצא כבר תקופה ארוכה בעיצומים. לישראל אין שר חוץ במשרה מלאה, ולפיד שמחזיק גם בתפקיד הזה כשל בלהגיע להסכמות עם העובדים. אפילו הביקורים המדיניים הקרובים שלו לברלין וניו יורק מאורגנים, לראשונה בהיסטוריה הישראלית, על ידי חברת הפקות פרטית.
שר הביטחון בני גנץ, שמנסה להיכנס תדמיתית לתפקיד שר החוץ בפועל, עם שלל ביקורים בחו"ל, טס לביקור בארצות הברית, אבל חוץ מסיור מרשים בבסיס מפקדת סנטקום בפלורידה שבעיקר מספקת תמונות יפות והצהרות לוחמניות לא ממש רלוונטי למאבק בהסכם, המקסימום שהוא קיבל היה פגישה עם היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן. במקרה גם מזכיר המדינה אנתוני בלינקן היה בחופשה ולא ברור מה היה התירוץ של מזכיר ההגה לויד אוסטין.
אחרי התדרוכים בלשכת לפיד בתום השיחה השבוע עם ביידן, דווח ב'כאן חדשות' כי 99% מהשיחה היה על איראן – באופן חריג, לא היו נושאים נוספים. הגרסאות חלוקות האם השיחה נמשכה 45 דקות או "כשעה". מנגד, לא הרבה זמן אחר כך דווח ב'וואלה' שביידן הדגיש בשיחה כי חשוב לסיים את המשא ומתן בין ישראל ללבנון על הגבול הימי בשבועות הקרובים. האם השניים שוחחו על לבנון רק 1% מהזמן, כלומר חצי דקה?
המסכנה החשובה יותר מהשיחה הייתה כי ביידן דבק במדיניות החתירה להסכם ולא יזוז ממנה. "אנו מאמינים שאנחנו קרובים עכשיו להסכם יותר מאשר היינו בחלק מהשבועות והחודשים האחרונים", אמר אחרי השיחה דובר המועצה לביטחון לאומי ג'ון קירבי. לדבריו, ההתקדמות הושגה "הודות לנכונותה של איראן לזנוח כמה דרישות שכלל לא היו קשורות להסכם. אנו אופטימיים במידה זהירה שהדברים יכולים להמשיך לנוע בכיוון הנכון".
כישלון ציבורי
אז האם ישראל כשלה במאבק בהסכם, מוקדם לקבוע באופן חד משמעי, אבל במאבק על דעת הקהל נראה שהתשובה חיובית. שלמה שמיר, כתב 'מעריב' לענייני ארה"ב, מספר כי "הנושא הזה לא מעניין, לא מדווח תקשורתית, ולא נוכח לא בתחומי העניין של הציבור ולא בחזית הפוליטית. זהו הכשל העיקרי של מאבק ההסברה שמנהלת ישראל במטרה למנוע ולסכל את חידוש הסכם גרעין".
"המאבק התקיף לא הצליח להביא את מה שישראל רואה כאיום על קיומה למקום מרכזי בסדר העדיפויות של הקהילה הבינלאומית. ההסכם איננו נושא, איננו אובייקט ואיננו מושא שנידון, מדובר בקרב מי שמייצגים את האקטואליות, את מה שעומד על הפרק בזירה הבינלאומית. הסכם הגרעין עם איראן בכלל לא מעניין את האמריקאים. בסקרים של דעת הקהל על תפקודו של הנשיא ג'ו ביידן לא מוזכרת בכלל, לא לזכותו ולא לחובתו, גישתו ומדיניותו בנושא הסכם הגרעין עם איראן".
אז למה בעצם ישראל נגד ההסכם? ניר דבורי מסביר בהרחבה ב'חדשות 12' שלמעשה, הדבר העיקרי שמטריד את ישראל בהסכם הגרעין הוא בכלל לא הגרעין. החשש המרכזי הוא מפני ההקלה בסנקציות על ייצוא הנפט, שיאפשרו לרפובליקה האיסלאמית להרוויח לפי ההערכות כ-100 מיליארד דולר בשנה. הכספים האלה לא ישמשו רק לרווחת העם האיראני, אלא גם לחיזוק האיומים על גבולות ישראל.
בנוסף לכך, ההסכם מגביל את ההתפתחות של הרפובליקה האיסלאמית רק בתחומים הקשורים לפיתוח היכולות הגרעיניות עצמן, כלומר העשרת אורניום – ולא ביכולות המשלימות שדרושות כדי להחזיק בנשק גרעיני. אם איראן תרצה, היא תוכל להמשיך לפתח טילים שמיועדים לתקיפות גרעיניות, כמו גם מתקן פיצוץ גרעיני – כלומר ראש הקרב הגרעיני. למעשה, בזמן שהעשרת הגרעין תוקפא המעטפת שמיועדת לשאת אותו לעבר היעד תמשיך להתקדם.
דבר נוסף שמטריד את מערכת הביטחון הוא העובדה שההסכם במתכונתו במחמירה יהיה תקף עד 2026 בלבד, ולא עד 2030. כך, כבר באמצע הדרך, האיראנים יתחילו לקבל הקלות מדורגות שיאפשרו להם לשוב ולפתח צנטריפוגות מתקדמות – מה שעשוי להביא לכך שבסוף הדרך איראן תהיה קרובה יותר לפצצה גרעינית ממה שהיא כיום.
3 קולות
למען האמת, לפני שבאים בטענות לאמריקאים, צריך להודות שישראל לא מדבר בקול אחד. בישראל יש כיום שלוש גישות עיקריות להסכם המתגבש, כפי שמפרט יואבל לימור ב'ישראל היום'. ראש המוסד דדי ברנע מתנגד להסכם מכל וכל. ראש אמ"ן אלוף אהרון חליוה, וראש חטיבת המחקר באמ"ן תא"ל עמית סער, סבורים שגם ההסכם הרע במתכונתו הנוכחית טוב ממצב של אי הסכם. ראש הממשלה יאיר לפיד לא מתנגד בהכרח לכל הסכם, ודורש שיפורים.
ברנע סבור שאי אפשר להאמין לאיראנים, שכבר שיקרו בעבר ולכן סביר שישובו וישקרו גם בעתיד. הוא מוטרד מתאריך התפוגה הקרוב יחסית של ההסכם, ומהכסף הגדול שיזרום לאיראן כחלק מהסרת הסנקציות, וישמש למימון מחקר ופיתוח בתחומי הגרעין, האצת פרויקטים של טילים, וסיוע נרחב לבנות־חסותה של איראן במרחב.
חליוה וסער טוענים שההסכם יגביל את איראן. הוא יוציא מרשותה כמעט את כל האורניום שהעשירה, ובכך ירחיק אותה בפועל מהפצצה. גם אם תרצה להפר את ההסכם, יידרשו לה חודשים ארוכים עד שתוכל לעשות זאת – זמן מספיק להגיב צבאית, דיפלומטית וכלכלית. הם סבורים כי בהיעדר הסכם, איראן עלולה לפרוץ בכל רגע לפצצה, ולתפוס את ישראל ואת העולם לא מוכנים – ולהעמיד אותם בפני עובדה מוגמרת.
לפיד סבור שיש עוד זמן, מועט אמנם, למאמצים דיפלומטיים, לכל הפחות במטרה לשפר רכיבים בהסכם. ממילא, הבהיר, ישראל לא רואה את עצמה מחויבת לו, ולכן תוכל להמשיך בפעילותה החשאית באיראן ונגדה. סביר שהדבר לא יבוצע כנגד פרויקט הגרעין, שארצות הברית תהיה שותפה לו, ולכן עלולה לראות זאת כפגיעה בה, והפעילות תמוקד נגד רכיבים ואישים מרכזיים אחרים במנגנון האיראני. בינתיים הוא מתעקש להצטלם עם נתניהו.
יללה שתלך כבר הממשלה הזו