עשרת הדברות של חנוכה / משה רבי

כשאומרים 'חנוכה' מה זה אומר לנו? חג האור, חג האורות. חניכה, פתיחה, הקדשה. אז איך כל זה קשור לחינוך הילדים שלנו? זה מה שיצא.

א. נרות חנוכה צריכים להיות פונים לרשות הרבים. למה? בשביל פרסום הנס. מה זה נס? נס לכשעצמו, הוא משהו לא שגרתי, לא צפוי, משהו שלא אני בחרתי, ולכן לא מחייב שהוא לפי התוכנית שלי. נכון שהיום "נס" הופך להיות משהו שמסתדר לנו, אבל באמת, נס הוא משהו שלא היה לפי התוכנית שלנו, ולא תמיד ציפנו שכך יקרה לטוב ולמוטב.
הילדים שלנו, הם סוג של נס. הם משהו שאנו לא תמיד מתכננים שיקרה. אולי רצינו אותם אחרת, לא כפי שהם. כאן בדיוק החלק של הברכה שלנו, שעשה ניסים היא ברכה שמברכים אותה בכל יום בכל ימי החנוכה. אז על הילדים שלנו על אחת כמה וכמה, שצריך לקבל אותם בדיוק כמות שהם, ולא רק לקבל, אלא לברך על כך. פעמים זה קשה, בפרט שמדובר בילד מיוחד או עם מוגבלויות, ומי אני שאוכל לתת עצה להורים גיבורים כאלו המתמודדים עם הנשמות הגבוהות הללו, שהם רק דומים לבני אדם, כי באמת הם מלאכים. אבל לכל אחד מאיתנו יש את המצב לחשוב על זה, במצב שלו ככל שיהיה.

ב. נרות החנוכייה צריכים להיות ראויים לדלוק חצי שעה, ולכן, אם הדלקנו נר שבזמן ההדלקה אין בו שמן מספיק בכדי להיות ראוי לדלוק חצי שעה שהוא זמן החיוב, לא נוכל לברך עליו כלל וממילא לא קיימנו את המצווה, כי הנר אינו ראוי לדלוק את זמן החיוב. כך גם אצל הילדים שלנו, אנחנו חייבים לדאוג שיהיו ראויים לקבל את מה שהם צריכים לקבל, הן ברוחניות והן בגשמיות. אם לא עשינו את זה, לא מימשנו את זכותנו, מעלנו בתפקידנו, ופספסנו את המצווה ואת הזכות לחנך.

ג. הנרות הם תמיד עם מישהו יותר גבוה מהם, השמש. השמש נמצא בחנוכייה בשביל שימוש, ואין בו את הקדושה של שאר הנרות. לא משנה אם זה נר אחד, או שמונה, תמיד השמש נמצא שם. כך גם הילדים שלנו, לא משנה כמה הם במשפחה, תמיד חשוב שאנחנו נהיה שם בשבילם, לא רק משגיחים, אלא נותנים את האור שלנו עבורם. ולא רק את האור, אלא הם יכולים להשתמש בנו כבר מההתחלה, כי אנחנו ההורים "השמש" שלהם, שנמצאים איתם בכדי שישתמשו בנו, ללא חשש מצידם.

ד. אם כבתה החנוכייה, אין זקוק לה. למה? כי ההדלקה עושה מצוה. כמה זה לא נעים כשזה קורה, פתאום נר אחד נכבה והורס את כל הרצף. אם אני רוצה להדליק שוב, אני יכול אבל אני לא חייב. התפקיד שלנו הוא להדליק את הילדים שלנו בכל פעם מחדש, אם ילד אחד קצת כבוי ולא הולך לפי שאר האחים שלו, אנחנו נקבל את המצב, לא נכנס לסטרס, אם פתאום יש דעיכה, נדליק אותו, אבל לא כתביעה אלא באהבה.

ה. "הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד". כמה פעמים השתמשנו בילדים שלנו בשביל להראות לעולם כמה הצלחנו? כמה פעמים זה היה על חשבונם? אז זהו, אנחנו נותנים להם לדלוק, אבל בשבילם, שלהם יהיה אפשרות לצלוח את המסע, עבור עצמם. אז אנחנו בבחינת "אלא לראותם בלבד כדי להודות לשמך" ואז ממילא כשננהג כך נודה להקב"ה "על ניסך על נפלאותיך ועל ישועותיך".

ו. בכל יום מדליקים את הנר של אותו היום, נר החיוב. ורק לאחר מכן את נרות ההידור. כן, אנו כהורים נשים לב לכולם, אבל יהיו פעמים שיהיה צורך לתת תשומת לב למישהו מסוים מהילדים שלנו, שחייב אותנו עכשיו יותר מהאחרים. אנחנו ניתן לו את מה שהוא צריך, ולא נרגיש לרגע 'תחושה של אפליה' אלא להיפך, אנו נותנים לכל בני הבית להבין, שאנחנו כאן בשבילם במקום הנכון, והכי הכי בזמן הנכון של כל אחד מהם. וכשכל אחד יהי צריך אותנו, אנו כבר נשים לב לכך, וניתן לו את תשומת הלב הנצרכת.

ז. כל אחד מהילדים שלנו חייב להרגיש שווה בין שווים, במעמד זהה לאחרים, שווה זכויות. כמו שנרות חנוכה שווים באופן מוחלט, ואין אפשרות להעדיף נר אחד מחברו, כך לנו אסור להעדיף מישהו אן מישהי משאר בני הבית. ולא משנה בגלל מה, לא משנה אם הוא הכי גדול, או בן זקונים, כמו שהנר הראשון והאחרון שווים, וכמו שאם בחרנו באחד מהנרות כעדיפות מסוימת, וממילא כפרנו בכל הרעיון של חנוכה שמסמל את הנס בשמונה ימים, כך אם בחרנו באחד מבני הבית כעדיפות, כפרנו בהורות שלנו הצריכה לסמל שוויון ומעמד זהה בין כולם. נכון, הבכור שלנו יש לו את המעמד שלו, אבל הוא מעמד הקיים בגלל זמן, בגלל שהוא הגיע ראשון והוא האישיות הראשונה שבזכותה אנו הורים. אבל אם ניקח את הבכורה או את גיל הזקונים כסיבה, וזה על חשבון שאר האחים והאחיות בבית, זוהי מעילה בתפקידנו כהורים, והרס וחורבן לבן המועדף המפתח עם הזמן תכונות נרקיסיסטיות ההורסות את סביבתו לטווח ארוך.
גם אם מישהו מאיתנו קורא את זה ומנסה להרגיע את עצמו, שאצלו אין אפליה, חשוב שיבדוק היטב עד כמה הוא מתנהג באופן חוקי בעניין הזה, עד כמה כל בני ביתו מרגישים שווים. ואין זה סותר את פיסקה ו. הקודמת, כי שם העניין שכולם עדיין מרגישים שווים, אלא שיש זמנים שמישהו צריך אותנו עכשיו. אבל לא כך נידון שלנו, שמדבר באפליה מתמשכת פעמים רבות בטיפוח ההורים, שצובעים את האפליה בצבע וורד, שמשאיר טעם שחור לשאר בני הבית דווקא בגלל הטיוח וההכחשה של האפליה. אם לא עוצרים את זה עכשיו זה גודל, וכבר לא תוכלו לעצור את זה.

ח. גם אם עשינו כל מה שביכולתנו, ולא הלך, ואנו מרגישים קצת מאוכזבים ולא הורים מוצלחים, אל לנו לאבד מוטיבציה חלילה, בדיוק כמו הנרות. אם הדלקנו אותם אפילו לרגע, וכבו הנרות אנחנו את המצווה קיימנו, בפרט שאנו יודעים שלא הפרענו להם לדלוק.

ט. המקום של הנרות חייב להיות במקום שיהיה ראוי לדלוק את זמן המצווה. הילדים שלנו חייבים להיות במקום שלהם, המקום שייתן להם אפשרות להצליח, ולדלוק ולהאיר את העולם כולו. המקום הזה הוא בבחינת 'חנוך לנער על פי דרכו'. אל לנו להושיבו במקום גבוה מדי כשהוא עדיין לא בשל לכך, וכן להיפך.

י. את נרות חנוכה בבית הכנסת יכול כל אחד להדליק בברכה אם יש עשרה מתפללים. גם אם המדליק הדליק בבית הכנסת, הוא שב ומדליק בביתו בברכה, כי החיוב של בית הכנסת הוא פרסום הנס בלבד, ואינו פוטר את חיוב 'נר איש וביתו'. גם אם אנחנו עושים טוב מחוץ לבית, ונושאים בתפקידים שגורמים לעולם להיות טוב יותר, חשוב לזכור שבבית החיוב נשאר בעינו ולא פטרנו עצמנו חלילה מלעשות לביתנו. ואם חלילה ה'בחוץ' שלנו הוא על חשבון 'הפנים', פספסנו את זה.

יהי רצון שזכות האור הגדול היורד בימים אלו מן שמיא, ישפיע עלינו שפע רב
ונזכה לרוות נחת מהנרות שלנו, ונדליק אותם בכל יום מחדש נר תמיד
בריאים ושלמים מוצלחים ומבורכים אמן.

חג אורים שמח