דווקא בימים של פילוג בעם: הלימוד מהמילים המיותרות במלאכת המשכן

באריכות רבה, שוב ושוב, מספרת לנו התורה בכמה פרשיות בדיוק כיצד צריכים להקים את המשכן. בפרשיות שנקרא השבת בבית הכנסת, ויקהל-פקודי, התורה שוב חוזרת על הכל, כתיאור כיצד בנו בפועל את המשכן.

בסופו של כל קטע, אחרי תיאור כל מלאכה שעשו בצלאל בן אורי בן חורי והחכמים אשר איתו, כתוב שוב ושוב כי הם עשו "כאשר ציווה ה' את משה".

אנחנו יודעים כי תורה – מלשון הוראה, וכי בתורה אין מילים מיותרות, וכל דבר בא ללמד אותנו. נשאלת השאלה: התורה, שמלמדת אותנו הלכות רבות מדיוקים של אותיות, הייתה יכולה לכתוב "ויעשו ככל אשר ציווה ה' את משה", פעם אחת בסוף, בלי כל הפירוט?

הרה"ק רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה זיע"א, כותב בהקדמה לספרו 'בן פורת יוסף', בשם מורו ורבו, הבעל שם טוב הקדוש, הסבר בעבודת ה', מה אנחנו יכולים ללמוד מכך. "התורה רמזה לנו רמז מוסר בכללות עבודת השם יתברך ועשיית המצוות".

מידי יום אנו נעמדים להתפלל שלושה פעמים לפני הקב"ה, שחרית, מנחה וערבית. את עיקר התפילה, תיקנו אנשי כנסת הגדולה עם כוונות עומק שאין ביכולתנו להבינם, ובלשונו של ה'תולדות יעקב יוסף': "ולא כל אדם – גם מבני עלייה יודעים חלק אחד מאלפי אלפים חלקים, שכוונו אנשי כנסת הגדולה בכוונת התפלה".

ידוע, כי המצוות שעושה האדם בעולם הזה, מלווים אותו לחיי העולם הבא. בספרי הקבלה והחסידות מבואר, כי במעשה המצווה – נעשה לבוש לנשמה בגן עדן התחתון, ומכוונת המצווה – נעשה לבוש לנשמה לגן עדן העליון.

אם כן, מה יעשה שאינו יודע לכוון בתפילה את הכוונות של אנשי כנסת הגדולה? לכן, תיקן האר"י הקדוש כי לפני כל תפילה, יאמר כל אדם 'הריני מקבל על עצמי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך', וכך אכן נוהגים במרבית קהילות ישראל.

ומה בכך? כאשר האדם כולל את עצמו עם כל כלל ישראל, מאחד את נשמתו עם נשמות האומה כולה, תפילתו נכללת יחד עם תפילותיהם של היודעים לכוון – "ודי בזה".

אותו פתרון, להכליל עצמו בתוך כלל ישראל, בקיום מצוות 'ואהבת', מביא ה'תולדות' לגבי קיום כלל המצוות, שאת כוונותיהם, הרצון הפנימי של הקב"ה, וודאי שאין אנחנו יודעים לכוון. "לכך עצה היעוצה, לכלול את עצמו וכוונתו, הן בתפלה והן במצוה, או בכוונת אכילתו בחול, ומכל שכן בשבת בשלשה סעודות דשבת, ישתף כוונתו עם שאר שלומי אמוני ישראל, היודעין כוונת התפלה והמצוה".

את זה, מלמדת אותנו התורה בעת תיאור מלאכת המשכן. הם היו צריכים "לחשוב מחשבות", לקשר בין המתרחש בעולם הגשמי שלנו לבין המתרחש למעלה. כאשר הם בנו את המשכן במדבר, הם בנו גם את המשכן בעולמות העליונים.

המדרש כותב בפרשת כי תשא כי בבניית המשכן למטה – נבנה למעלה. "והיינו על ידי המחשבה והכוונה שעשו באיברים הנגלים למטה בגשמי, ומחשבתן היה ברוחני לבנות משכן העליון שהוא סוד בריאת שמים וארץ וכל העולמות, ולאו כל מוחא סביל דא", לכן, הם אמרו כל פעם מחדש כי הם עושים "כאשר ציווה ה' את משה", לכלול את מחשבתם ועשייתם במשה רבינו וביכולת שלו לחשב את הכוונה הנכונה.

***

בימים אלו, של פילוג נוראי בתוך עם ישראל, ראוי אולי להתעכב מעט יותר על ההסבר של הטקסט הנאמר לפני התפילה, 'מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך', שכן אם אלו המילים הנאמרות על מנת שהתפילה שלנו תעלה בצורה נכונה עם הכוונה הראויה – אנו לא יכולים למלמל אותם בלי להבין, ובלי להתכוון למה שיוצא לנו מהפה.

בילדותי היה לי מלמד בתלמוד התורה שלמדתי, שהיה אומר לנו: "הרי האדם בתפילת שמונה עשרה, מרחף במחשבתו מסוף העולם ועד סופו, ולעיתים הוא מהרהר בדברים בעייתיים. מדוע אנו אומרים אם כן בסוף התפילה 'יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי'. מילא אמרי פי, הרי אמרתי את מילות התפילה, אבל הגיון ליבי? עדיף שלא יעלו ולא יבואו".

הוא מותיב לה והוא מפרק לה: "בין כך, גם כאשר מבקשים שהגיון ליבי יהיה לרצון, גם לא חושבים על מה שאומרים….".

עם אמרה צינית זו ניסה לעורר אותנו לכוון מעט יותר בתפילה, אבל על המשפט שקבע האר"י הקדוש להגיד לפני התפילה, אי אפשר גם בציניות לנסות לחמוק מהבנת העניין, שכן זהו כל העניין. הצורך לכלול את עצמך בתוך עם ישראל, על ידי אהבת כל יהודי ויהודי באשר הוא.

ערב הילולת הרה"ק רבי אלימלך מליז'נסק זיע"א, כאשר כולנו מדברים על אהבת ישראל מתוך דבריו המפורסמים, "אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה", התפרסמה צוואה מרגשת במיוחד.

את הצוואה כתב הבחור החשוב שלמה גרשוני ז"ל ממודיעין עילית ומחשובי תלמידי ישיבת 'עטרת שלמה', שנפטר מוקדם יותר החודש, וכך כתוב באחד הסעיפים הראשונים: "לרדוף השלום, ולהיזהר מאד ממריבה אישית על רקע אידאולוגי, הרי אם היה עולה רצון מלפני הבורא היית נולד לאותה קהילה, כת, קבוצה, עדה שאתה נלחם נגדה, האם לא היית אוחז אז באידאולוגיה שונה. א"כ אנו צריכים לאהוב כל מי שכוונתו לשמים, וכמובן לשנוא את מי שחוטא ואין כוונתו לשמים. אמנם ודאי שאין זה סותר עמידה על העקרונות, ואולי גם קצת וויכוחים, אך מריבה אישית אינה נכונה". טענה כל כך הגיונית ונכונה.

אך כיצד ניתן לאהוב כל יהודי? הרה"ק המגיד ממעזריטש זיע"א היה אומר בשם הבעש"ט הקדוש זיע"א: "אהבת ישראל היא אהבת המקום, "בנים אתם לה' אלוקיכם" – האוהב את האב אוהב את הבנים".

האדמו"ר הזקן מבאר בספר התניא כי אהבת ישראל מצד היות כל יהודי בן של הקב"ה, הוא באמצעות חיבור אל הנפש האלוקית, אותה נשמה שנתן הקב"ה לכל יהודי ויהודי, ושם כולנו מחוברים אל אותו אבא שבשמיים – ורק הגופים שלנו חלוקים.

כאשר יהודי מעורר בעצמו את הנפש האלוקית, הוא מתחבר אל הקדושה, הוא יכול להתחבר גם אל יהודי אחד. אהבת ישראל – כמדד למדרגה הרוחנית של האוהב.

גם יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, אותו מותר לשנוא, ישנם כמה וכמה גדרים וסייגים, כגון הצורך להבין את מקומו, הוודאות כי הוא אכן מבין את חומרת מעשיו, והוא לא שמע כאשר הוכיחו אותו, כפי שצריכים להוכיח הלכתית.

וגם אז, אף אותו מחויביים לאהוב את החלק הטוב שבו ורק את החלק הרע שבו מחויב לשנוא. וכל זה, רק ב'חבירו', כפי שמבואר בגמרא, אבל מישהו שאינו חבירו, הרי מחויב הוא לאהוב אותו ועוד שאולי על ידי זה, יוכל לקרבו לתורה.

למאמרים נוספים של שלומי זייבלד לחצו כאן

להערות ופניות: [email protected]