1.
המחאה והמיאוס:
אם מחאת השמאל היתה גוף מסחרי היא היתה פושטת רגל. מובילי המחאה עושים קמפיין מרהיב, אבל נכשלים ביחסי ציבור
בבוקר בהיר אחד מתעוררים דיירי הבנין לקולות רעש של פועלים, מנופים וטרטור כלי עבודה. הם יוצאים החוצה בעיניים טרוטות ומגלים שהשכן מהקומה העליונה, זה שגם משמש כוועד הבית, החל לשפץ את דירתו כשעל הדרך החלו הפועלים גם לצבוע את קירות חדר המדרגות ולהחליף את המעלית.
השכנים התארגנו חיש מהר והקימו משמרת מחאה בחדר המדרגות. הם הכינו שלטי ענק נגד השכן הבונה ונגד הרפורמה שהוא מחולל בבנין כשהם דורשים ממנו לעצור הכל ברגע זה ולדבר איתם על הכל מחדש. לשכנים גם יש טענות משלהם: יתכן שהשיפוץ למעלה יזיק איכשהו לשאר הדיירים, הצבע בחדר המדרגות לא יפה בעיניהם וגם המעלית החדשה היא לא מה שהם מצפים.
השכן מלמעלה טען להגנתו שבתוקף תפקידו כוועד בית, עליו לדאוג גם לצבע ולמעלית וזה מה שהוא גם הבטיח מראש לעשות לפני שנבחר לתפקיד. ואם לשכנים יש בעיה הרי שהם מוזמנים לאסיפת דיירים, בה ישבו כולם וישטחו את טענותיהם, הוא מבטיח בהן צדק להגיע להסדר שישביע את רצון כולם.
אבל השכנים לא רצו לשמוע והבהירו: קודם כל תעצור את כל העבודות, רק אחר כך נוכל לדבר. השכן שמע אבל הסביר: תקשיבו, אני ועד הבית, נבחרתי כדי להתקדם עם העבודות, אני עושה זאת לטובת הבנין ואתם עצמכם ביקשתם לצבוע ולהחליף מעלית וכל עוד תתעקשו לא לדבר ולא לשמוע, העבודות פשוט יימשכו, ההפסד הוא שלכם.
בתגובה, הגדילו השכנים את הפונט של שלטי המחאה ודאגו שהם ייתלו בכל חלונות הבנין בכל הקומות. השכן מלמעלה המשיך להפציר בהם לבוא לאסיפת דיירים, אסיפה של שעה או שעתיים לכל היותר, העבודות הרי בכל מקרה יימשכו שבועות ארוכים ובינתיים אפשר לדבר ולשנות, אבל השכנים בשלהם: תעצור את העבודות ורק אז נסכים לדבר.
אדם שהיה צופה מהצד היה אומר כי שני הצדדים לכאורה צודקים ולכן הדבר המתבקש הוא להגיע להסכמות. ובצדק. יתכן שאותם שכנים צודקים עקרונית בטענותיהם נגד השכן המשפץ, אבל איפה הטעות שלהם? הטעות היא בהתנהלות. הם ירו לעצמם ברגל בכך שמוססו במו ידיהם את ההזדמנות שלהם להביא תועלת לבנין ולכוון את השיפוץ למתווה שיהיה מקובל גם עליהם. השכנים אולי לא טועים בתאוריה, אבל הם טועים בגישה, הם מנהלים את המאבק בצורה כזאת שהוא חוזר אליהם כבומרנג. ככל שהשכנים ימשיכו בגישה הזאת, ניתן יהיה להסיק שהם לא מתנגדים לשיפוץ, אלא הם בסך הכל שונאים את השכן מהקומה העליונה ולא משנה מה הוא יעשה.
הימין הישראלי תמיד ייסר את מצפונו על כך שהוא הצליח אולי להתנחל ביו"ש אבל לא הצליח להתנחל בלבבות כלשון הוגי הדעות שם. כעת מתברר שדווקא השמאל הישראלי הוא זה שעושה כל טעות טקטית מבחינה תקשורתית ומצליח להשניא את עצמו גם על אנשיו ומצביעיו.
ההפגנות נגד הרפורמה משופעות בכסף שלא ברור מהיכן מגיע, המימון זורם לקמפיינים ראוותניים וגימיקים משעשעים אבל בסופו של דבר, הקמפיין הזה מקבל אפס ביחסי ציבור. הוא מצליח לעשות רעש אבל לא להסביר את העמדה, הוא לא מצליח לשרת את המטרה ולא מצליח לשכנע את מי שאינו משוכנע. אדרבה, בינתיים הוא רק מעורר אנטגוניזם גם בקרב אלה שמתנגדים עניינית לרפורמה. השמאל עושה קמפיין מרהיב שעושה הרבה תקשורת אבל נכשל בענק ביחסי ציבור.
מאבק השמאל מתנהל בצורה כזאת שהאמת הפכה להיות לא רלוונטית לכלום, הקמפיין מתנהל כולו בססמאות ועוד ססמאות, בגימיקים ובמופעים משעשעים אבל בלי הרבה הסבר ושכנוע. במקום זאת, עמדת המחאה דוהרת קדימה בשיתוף פעולה מלא של רוב כלי התקשורת ומובילי דעת הקהל עד שזה הגיע השבוע לשיא כשגם נשיא המדינה בכבודו ובעצמו הציג את עמדת האופוזיציה וכינה אותה מתווה פשרה, ולא סתם מתווה פשרה אלא מתווה העם.
לא ברור איזה חיידק נמצא בחדרי מעון הנשיא בירושלים שגורם לנושא התפקיד שאמור להיות ממלכתי וניטרלי, לנקוט צד בלי למצמץ בכלל. הנשיא הקודם הגיע משורות הימין הליכודי אבל בשבתו על כסאו הוא ביצע פניית פרסה עד למחוזות ה"בני עמי בחרו בטרור". הנשיא הנוכחי לפחות לא חצה את הקווים, הוא הגיע מלכתחילה ממסדרונות מפלגת העבודה אבל עושה רושם שגם את האג'נדה הוא גרר איתו משם במזוודה.
אפשר להעביר ביקורת רבה גם על הצד הימני ואפשר לדון האם סעיפי הרפורמה אכן מוצדקים במלואם, על הכל היה אפשר לדון וגם נתניהו עצמו התכוון מלכתחילה לזרוק לאוויר מתווה קיצוני ואז להתפשר ולהיפגש איפשהו באמצע. אבל זה היה אפשרי כל זמן שהשכנים היו מואילים בטובם לשבת לאסיפת דיירים אפילו שמקדחות הפועלים נשמעות ברקע מהקומה העליונה. במקום זאת הם בחרו להמשיך ולצעוק בלי לרצות לשמוע. במצב כזה המפסידים הראשונים יהיו הם עצמם, השכן מלמעלה הרי ימשיך לבנות בכל מקרה. ככה לא מתנהג מישהו שאכפת לו מהבנין, ככה מתנהג מישהו שרק רוצה להתעמת ולריב.
ומהצד השני עומדים אנשים ומבינים שכשהם מנסים לענות עניינית ולוגית לטענות, הם נתקלים בקיר, כמו למשל במקרה של שרת ההסברה גלית דיסטל אטבריאן, שהעלתה לרשת החברתית הודעה בה כתבה כך: "מה אפשר לעשות עם מפגינים שחוסמים כביש? הנה עצה אחת: לרדת לאיילון בקבוצות גדולות עם שרשראות כבדות, נבוטים או סתם אגרופים עם נצרה משוחררת, ולחכות לראות מי הטיפש שהתעקש לחסום כבישים". ואז היא מוסיפה ומסבירה שמדובר בציטוט מתוך מאמר מערכת מסית שהתפרסם ב- 2005 בחדשות וואלה ועסק בהפגנות הימין נגד ההתנתקות.
אבל האבסורד הגיע לשיא כשבחדשות וואלה, אותו מקום עצמו בו התפרסם בעבר המאמר, ציטט את דבריה של דיסטל תוך שהוא משמיט את הקטע שמסביר שהיא מצטטת אותו עצמו. כך בעצם הם הציגו את הדברים כאילו היא המציאה אותם כרגע על הפגנות השמאל. האבסורד עורר סערה ברשת אך למרות זאת מנהליו לא טרחו למחוק את הדברים והציגו במקום זאת הסברים מלומדים למה השרה כן חושבת כך.
זו רק דוגמה קטנה אבל מייצגת לצורה בה הדברים מתנהלים. התחושה הציבורית היא שיש כאן אג'נדה שדוהרת קדימה בלי להתחשב בזוטות כמו מציאות או עובדות. כלומר שמובילי המחאה משתמשים בכח שיש להם ודוהרים קדימה. במצב כזה הציבור הישראלי מגיע למסקנה שהשמאל לא צודק. השכנים לא רוצים את טובת הבנין, הם רק רוצים להדיח את השכן מהקומה העליונה.
גם אם השמאל צודק, הרי שהוא מפסיד את המערכה. צורת המאבק ממאיסה את האג'נדה על כל מי שלא רואה עצמו מחובר אליה אוטומטית מלכתחילה. לא ככה עושים תקשורת ולא ככה עושים יח"צ, ככה לא מתנחלים בלבבות. אם תנועת המחאה היתה גוף מסחרי היא היתה פושטת רגל, הלקוחות לא היו באים ואלה שהיו באים כבר לא היו חוזרים. רוב העם הולך ומתכנס לשורות הימין למרות הרעש וההרעשה ומסתבר שזה רק יילך ויימשך ככל שמחאת השמאל תמשיך בצורה כזאת ולא תעצור לרגע להביט סביב.
2.
צבע שחור למחאה האדומה:
הימין והציונות הדתית הם אלה שצריכים לנסות להוציא את מפגיני השמאל מרחובות בני ברק. זה קודם כל אינטרס שלהם
מאז ימי הקורונה הארורים לא זכתה בני ברק לכותרות ענק ולנוכחות מסיבית כזאת בכלי התקשורת ובמהדורות החדשות. מפגיני השמאל מתל אביב ורמת גן גילו היכן ממוקם הצומת דרכו ניתן לעבור לתוך תחומי עיר התורה והחליטו לפנות ימינה ולהיכנס לשם.
ניסיונות הפרובוקציה התחוללו תחילה מול בית של יו"ר דגל התורה ח"כ הרב משה גפני והמשיכו גם מול בנין העירייה עם מיצגים שאינם קשורים ישירות לרפורמה המשפטית ולעצם תוכן המחאה. מובילי המחאה מבטיחים להמשיך לכפות את נוכחותם על רחובות העיר הצפופה ולחסום אותם, אבל לא זה מה שצריך להטריד אותנו כרגע.
החשש הגדול יותר הוא עצם המגמה למשוך בכח את הציבור החרדי לחזית המאבק ולמחאה כולה, למרות שהקשר בין הרפורמה לאינטרס החרדי הוא משני בלבד. מובילי המחאה כבר מבינים משהו שבמסדרונות הימין עדיין לא הפנימו ולכן את הנקודה הזאת יש לחדד.
לא מעט מהשותפים הטבעיים בשורות הימין והציונות הדתית, באים בטענות לנציגים החרדים ולכלי התקשורת החרדים ושואלים מדוע הם נוטשים אותם לבד במערכה ולא נרתמים למאבק הימני למען הרפורמה. והתשובה היא שאם זה אכן יקרה, הראשונים שיפסידו יהיו אנשי הציונות הדתית, לאחר מכן הימין כולו ורק לבסוף הציבור החרדי, שאמנם יפסיד אבל לא יספוג את עיקר הנזק.
אין מערכה שיותר קל להכריע ויותר קל לנצח לצערנו מאשר מערכה נגד ציבור חרדי. השיטות העתיקות שעבדו היטב בארצות הגולה נמצאו כיעילות גם בארץ ישראל לאורך השנים בידי שונאי דתיים ויראי ד'. כשמאבק מקבל צבע של מלחמת דת, סביר להניח שיד הנאבקים נגד הדת תהיה על העליונה.
ולכן מובילי מחאת השמאל מנסים להוביל אותנו בדיוק לשם. הם לא מצליחים להתנחל בלבבות הישראליים ולא להכריע את שלטון הימין ולכן פונים לאתגר הבא: להפוך את המאבק נגד הרפורמה המשפטית למאבק נגד הציבור החרדי. וכדי שזה יקרה הם מנסים לאתגר את הציבור החרדי ולגרור אותו לחזית המאבק בעד הרפורמה. כך ייפתח בפניהם מכרה זהב, שטח בלתי מוגבל לפעילות מחאה שתוקדש כולה למלחמה בחרדים שמנצלים את שותפותם בשלטון הימין כדי להשתלט על המדינה ועל אוצרותיה.
אם הדבר הזה יצליח, באותו רגע נגמר הסיפור. גם בליכוד לא חסרים כאלה שלא ממש אוהבים את החרדים ואת הנציגות החרדית, יש במחוזות הימין הרבה שטחים אפורים שיסופחו לכיוון השמאל אם המאבק יהיה חרדי. כל אלה שעדיין לא משתכנעים היום בצדקת השמאל מול מופעי הרחוב והפקות הענק החלולות, ישתכנעו בקלות כשיבינו שהמלחמה היא בעצם נגד החרדים שמנסים להשתלט להם על המדינה.
וכשזה יקרה, המאבק הימני כולו ייכשל והציונות הדתית תמצא את עצמה לבד בלי רוב הימין החילוני והמסורתי שכבר לא יצליח לעמוד מול הטענות הללו ויהיה חייב ליישר קו. הציונות הדתית היא הראשונה שתפסיד, אחר כך הימין שיפסיד את הרפורמה ורק לבסוף החרדים שגם כך לא מצפים לשינויים דרמטיים מידי מהרפורמה המשפטית.
האינטרס הימני והדתי כולו צריך להיות מוקדש להשארת החרדים מחוץ לתמונה. הרפורמה היא לא עסק של המפלגות החרדיות, החוזה שלהן נחתם מול נתניהו ורק מולו, רק הוא זה שצריך לספק את הסחורה ולקיים את מה שהבטיח. כל השאר לא רלוונטי ואדרבה, הציונות הדתית ושלטון הימין הם אלה שצריכים למשוך בחזרה את המאבק אליהם ולהוציא אותו מתחומי בני ברק. זה קודם כל אינטרס שלהם, לא של החרדים. בני ברק תמשיך להיות פקוקה גם ככה, לא ההפגנות יהיו אלה שישברו את הנהגים בה. אם בני ברק תיחסם מהפגנות השמאל, שלטון הימין יהיה זה שיתקע בפקק.
3.
מחיר השתיקה:
כשנתניהו מחליט להבליג מול הסלמה חמורה בטרור, אזרחי ישראל כבר פחות מאמינים לו בנושא האיראני
החששות והדריכות נוכח חרושת השמועות שזרמה מגבול הצפון, השכיחו מאיתנו לכמה שעות את האיום הגדול והמטריד יותר של הטרור בלב ישראל וביו"ש. התחושות היו שישראל ניצבת בפני מלחמת עולם שלישית או לכל הפחות מלחמת לבנון השלישית, הכל בחסות רב סרן שמועתי.
אבל גם אחרי שהותרו הפרטים לפרסום והתברר כי האירוע אמנם לא כמו שעשו ממנו, מסתבר שהוא עדיין גדול יותר ממה שסופר ודווח. אין חולק שמדובר באירוע חריג וחמור, כזה שלא נראה במחוזותינו כבר זמן רב והוא מהווה איום חדש, למרות העובדה שגם כך כל נער ערבי שחי בלב הארץ כבר מחזיק ברשותו רובה שלא מבייש לוחם מיומן בצה"ל.
הפרטים שפורסמו מלמדים כי הטרור עלה מדרגה ואנחנו כבר לא עומדים מול אינתיפאדת סכינים או טרור יחידים, גם לא מול ארגון טרור אחד אלא מול התארגנות רחבה יותר. לפי שעה, נתניהו מגיב באופן בו הוא רגיל ובו הוא משתמש לכל אורך השנים: שתיקה כמעט מוחלטת והסטת הדיון לנושא האיראני.
נתניהו הפך את האיום האיראני לשיח מרכזי בישראל ובעולם – ובצדק. אין להקל בו ראש. אבל לפעמים נדמה שהוא משמש ככסות והסחת דעת מהבעיות האמיתיות והבוערות יותר. אפילו ממשלת בנט ולפיד הגיבה יותר בעוצמה לירי הטילים מעזה אבל מאז הקמת ממשלת הימין זוכה חמאס לשקט יחסי למרות שחידש את שגרת הירי לדרום הארץ.
בשעות בהן הותרו לפרסום פרטי הפרשה החמורה בצפון, נתניהו עסק בהכנות למסע לברלין שם הוא מדבר על איראן, איראן ועוד קצת איראן. את הטיסה הוא דחה ואת הביקור הוא קיצר אך ורק בגלל העיסוק ברפורמה המשפטית ומתווה הנשיא. את שר הביטחון הוא שלח אתמול לגיזרה הצפונית כדי לומר שישראל תגיב בהמשך, בזמן ובמקום שתראה לנכון. אותן מילים לעוסות שנשמעות אוטומטית כדי לכסות על השתיקה.
נתניהו מסביר באמצעות בכירים במערכת, שישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיגרר לכמה חזיתות בו זמנית ולכן יש העדפה לטפל באיום הקיומי מאיראן, גם אם המחיר הוא הבלגה מול הטרור ביו"ש והתקפלות בפני חמאס, חיזבאללה, גוב האריות ושאר התארגנויות קיקיוניות הצומחות שם חדשים לבקרים.
הבעיה בגישה הזאת היא ברמת האמון שזה מעורר. אזרחי ישראל לא טיפשים וגם חלפו הימים שמערכת ביטחון יכולה היתה להסתתר מאחורי חומות נוחות של חשאיות ומעטה של הילה יוקרתית מסתורית. היום הכל נמצא ברשתות החברתיות וכולם יודעים איך הדברים עובדים.
כשנתניהו מתעלם לחלוטין מהחרדה של אזרחי ישראל מפני המחבל הבא שעלול לצוץ מעבר לפינה, ומתרץ זאת בטיפול באיום האיראני, זה לא ממש מעורר אמון. אזרחי ישראל רואים שמערכת הביטחון לא ממהרת לטפל במחבלים, או במשפחות מחבלים שכבר רצחו, לא נוקטת טיפה של אגרסיביות מול חמאס וכל הרצון של נתניהו הוא רק לשמור על שקט, שקט ושקט. במצב כזה אזרח ישראלי מן השורה ששירת בצה"ל ויודע מה זה ביטחון, לא קונה את הלוקש הזה שמערכת שלא הורסת קיר בנעלין, מסוגלת לתקוף כור אטומי בלב מעצמה איסלאמית. זה נשמע מגוחך.
האזרח הישראלי דורש מנתניהו מעשים, ולו רק מהשפה ולחוץ, כדי להרגיש שעושים משהו מול הטרור. את זה אפילו בנט ולפיד הבינו. אבל השקט שנתניהו משליט בכוח מול אירועים חמורים וטרור שרק מתגבר, רק גורם לאזרחי ישראל לא להאמין לו גם בנושא האיראני.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
