ימין דוחה ושמאל מסתערת / יוסף טיקוצ'ינסקי על המצב הפוליטי והביטחוני

אחד הדימויים הוותיקים שנדבקו על מדינת ישראל, היא היותה 'וילה בג'ונגל', ביטוי המסמל את מצבה של ישראל כמדינה דמוקרטית מערבית השוכנת בלב ארצות ערב הדיקטטוריות והמיושנות יחסית. אבל לאורך השנים התברר כי מאחורי הביטוי מסתתרת הבנה נוספת לפיה על אף שישראל מתנהלת רשמית כמו וילה, היא עדיין חייבת להתחשב בחוקי הג'ונגל שמסביבה.

כשיש למדינת ישראל עסק עם חיות טרף, היא לא יכולה לעצום עיניים ולהתנהל כאילו היא מתנהלת מול מדינת אויב מערבית. התמודדות עם טרור מזרח תיכוני אינה דומה למלחמת גרמניה – בריטניה. אבל נדמה שככל שהמסר הזה הופנם במערכת הביטחון, הוא פחות הופנם בחשיבה המדינית ובוודאי שלא בחשיבה ההסברתית כלפי חוץ. התמודדות עם ארגוני טרור פראיים היא התמודדות עם חיות טרף ואחד הכללים הראשונים בהתמודדות עם חיית טרף חסרת גבולות, הוא שאסור לך למצמץ, אסור לחשוב ואסור לבזבז זמן. מול חיה מאיימת צריך פשוט לפעול.

לאורך שנות שלטונו של נתניהו, הוא התפאר תמיד בכך שהוא הצליח להשיג את העשור הביטחוני השקט ביותר בתולדות ישראל. באופן טכני זה נכון, חישוב מספר ההרוגים בפיגועי טרור ובפעולות צבאיות נמוך מעט בחסדי שמים ביחס לעשורים שקדמו לו, אבל בסיטואציה בה נתונה ישראל מול האיומים האזוריים, לא בטוח שהמדד הזה הוא הקובע.

מומחי ביטחון ותיקים במערכת הזהירו כבר מזמן כי השקט הושג באמצעות דחיה של איומים והשגת שקט זמני בכל מחיר, כשהמחיר האמיתי כולל שני סעיפים איומים: האחד הוא מתן זמן ואפשרות לאויב להתחמש ולהתחזק באין מפריע, והשני הוא איבוד הרתעה, כשהאויב מבין שהשקט הזמני חשוב לישראל יותר מכל ולכן הוא יכול להעלות את הדרישות ולהעלות לאט לאט את רף הטרור בלי שמישהו יעצור את זה.

אין אנו מתיימרים להכריע בשאלות הקשות הללו של קבלת החלטות ביטחוניות הרות גורל, אבל כן יש לנו אפשרות לבחון מהצד את הדברים ולהבין מה משפיע על החיים של כולנו. ומה שראינו כאן בחודשים האחרונים בכל הזירות, מעלה את החשש כי אותם גורמי ביטחון פשוט צודקים.

שקט זמני בכל מחיר

אחת מתכונות האופי החזקות של נתניהו שסייעה לו להעפיל לפסגת ההצלחה בכל הזירות, היא תכונת הדחיה. לא לדחות למחר את מה שאפשר לדחות למחרתיים, לא לקבל שום החלטה דרמטית בזמן אמת בכל נושא שנמצא בראש הכותרות ובעין הסערה הציבורית, אלא במצב של אין ברירה. נתניהו חתר תמיד להשגת שקט זמני, הרגעת הרוחות ודחיית קבלת החלטות רק לזמן שבו הנושא יורד מסדר היום. ועל פי רוב כשהנושא אכן יורד מסדר היום, שוב לא נדרשת קבלת החלטה.

זו היתה התנהלותו מול הטרור הפלשתיני לאורך כל השנים וכך הוא השיג את העשור הביטחוני השקט יחסית. הוא לא יזם אף מלחמה, שום פעולה צבאית, לא נגרר לפעולות תגמול משמעותיות אלא רק במקרים בהם כלו כל הקיצין וגם אז הוא חתר לסיים את סבבי הלחימה כמה שיותר מהר. התוצאה הראשונית היא שהשקט היחסי אכן נשמר בחסדי שמים וזה מה שאזרחי ישראל רצו לראות, זה מה שהרגיע אותם ולכן הוא הצליח למתג את עצמו כ"מר ביטחון."

התוצאה לטווח הארוך היא ששטחי יהודה ושומרון הפכו כולם לקן צרעות אחד גדול עם הסתה ושנאה חסרת תקדים לישראל ועם התארגנויות טרור שלא מביישות מדינה מוסלמית חמושה, ארגוני הטרור כמו חמאס וחיזבאללה הפכו למפלצות שכבר לא ניתנות לשליטה משום שלאורך השנים אף אחד לא הפריע להם. יתרה מכך, הטרור הפלשתיני הבין שהוא יכול לבצע פיחות זוחל, להזיז את הגבול לאט לאט ולהרים את רף הטרור כלפי מעלה, וישראל לא תעמוד בדרכו אלא רק תרד על ברכיה ותתחנן לשקט זמני בכל מחיר. וזה בדיוק, אבל בדיוק מה שראינו באינתיפאדת פסח תשפ"ג.

נתניהו החזיר את השקט להר הבית אחרי ההסלמה חסרת התקדים שהחלה שם בערב החג. הוא הרגיע גם את גבולות הדרום והצפון אחרי שבפעם הראשונה מזה שנים רבות מצאה ישראל את עצמה מתמודדת בכל החזיתות בו זמנית.

לשבחו של נתניהו ייאמר, שאת מכת האש הזאת הוא אכן כיבה. אבל כיצד הוא כיבה אותה? באותה שיטה ישנה דחיית האיום לפעם אחרת, השגת שקט זמני בכל מחיר, אזרחי ישראל נושמים לרווחה מול השקט שחזר בחסדי שמים אבל ברקע שומעים את ארגוני הטרור מדברים על המכה הבאה והקשה יותר ל"ע.

ושוב: אין אנו מתיימרים לקבוע איזו מדיניות נכונה יותר. אבל בראייתם של בכירי צבא וביטחון, מה שנתניהו עושה זה לשתוק, לדחות, להסס, להבליג ולשדר חולשה. מצב כזה בו כל החזיתות מתלקחות יחד התאפשר רק בגלל החולשה שמשדרת ישראל והרצון שלה להשיג שקט בכל מחיר, זה לא היה קורה אילו הטרור היה מקבל מכות קשות באופן קבוע לאורך השנים. במצב כזה, ברור שארגוני הטרור ידברו על השלב הבא בהעלאת הרף כלפי מעלה רח"ל.

זהירות, גרר לפניך

ולהבדיל, זו בדיוק הגישה של נתניהו גם בזירה הפוליטית וכאן התוצאה ברורה יותר ומהירה יותר. כשיריב לוין יצא לתקשורת עם הרפורמה המשפטית, זו היתה אולי טעות טקטית לעשות זאת בצורה כוחנית ופתאומית, אבל אם כבר התקבלה החלטה, היה מצופה שהימין לפחות יעמוד מאחוריה ופשוט יישם אותה. במקום זאת קיבלנו שוב גרירת רגליים אופיינית שכפי הנראה כעת סיכלה סופית את הרפורמה או לפחות את רובה.

האופוזיציה וארגוני השמאל הוכו בתדהמה כשלוין הציג את הרפורמה הדרמטית. הם היו בטוחים שתוך שבועות ספורים תאשר הכנסת את רוב הסעיפים ולכן הוציאו מיד את התותחים הכבדים מבחינתם כמו הפגנות ומסע תקשורתי מאסיבי. להפתעתם, האריה השואג שראו מולם הלך והתרכך, הוא החל לקפל זנב, להסס, לדבר על נכונות לפשרה, הוא החל לגרור רגליים ולמשוך דיונים בועדת חוקה, ומהר מאוד הם הבינו שהאיום לא גדול כל כך ויש עוד תותחים כבדים יותר שניתן להשתמש בהם. מחאת הטייסים וסירוב המילואים כמו גם צעדים חריפים נוספים הרי לא החלו מיד בתחילת הדרך, אלו קלפים שנשלפו אחרי שבועות ארוכים של הפגנות ולאט לאט החל הימין המהסס לקרוס תחת הלחץ.

אין כל כוונה להשוות חלילה בין מצביעי שמאל לטרור פלשתיני, אבל כן יש מקום לשים לב למדיניות ימין זהה בשתי החזיתות. משפט ישן וידוע ואמר כי "כשצריך לירות – תירה, אל תדבר". אם קיבלת החלטה להיות ימין חזק, פשוט תהיה ימין חזק. אבל אם הבטחת להיות ימין חזק אבל אז התחלת להסס, באותו רגע המערכה הוכרעה לרעתך, הצד השני יזהה זאת כהזדמנות לזנק עליך.

לג'ונגל יש חוקים משלו. זה נכון לג'ונגל הפלשתיני ולהבדיל אלף אלפי הבדלות לג'ונגל הפוליטי. כשהאויב מולך מזהה נחישות, הוא מאבד מוטיבציה למרות שעדיין ינסה לתקוף. אבל כשהאויב מזהה היסוס, הוא מזהה הזדמנות.

עוד לפני שפרצה סערת הרפורמה המשפטית, היה ברור תמיד שמנהיג ימין שרוצה להצליח, חייב להשתלט על מערכת המשפט והתקשורת במהירות רבה יותר ממה שהצד השני יספיק לפעול ולתפור לו תיקים או לערוך לו לינץ' תקשורתי. אלמנט הזמן הוא האלמנט הקריטי ביתר בחוקי המזרח התיכון. כשממשלת הימי-נל-מלא יצאה לדרך ולוין הפציע עם הרפורמה הדרמטית, נדמה היה סוף סוף שלראשונה בהיסטוריה זה עומד לקרות. אבל תוך רגע אחד שוב חזר נתניהו למנהגו הוותיק והחל להסס, לדחות, לבדוק, להרגיע.

הצד השני זיהה זאת ופעל בהתאם. והתוצאה לפנינו.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן

לתגובות: [email protected]