אמיר מויאל, הוא סאטיריקן, פובליציסט, תסריטאי, ואושיית רשת ישראלית וביממה האחרונה הוא מפרסם בחשבון ה-X שלו "סיפור קצר על נס כפול שאירע לאנשים שהכי חשובים לי בעולם", הממחיש עד כמה חשוב לשמור על הנחיות פיקוד העורף ולהיכנס למרחב מוגן כאשר נשמעת אזעקה.
וכך הוא כותב:
"הכל התחיל בשעה 15:30. אחד החיילים שעמד לידי תהה האם הצליל שהוא שומע זה אזעקה או שהוא מדמיין. אחרי כמה רגעים, שמענו חייל צועק שיש צבע אדום ורצנו מיד לחדר מוגן שהיה בקרבת מקום. בחדר המוגן, אני קולט על המסך שמפרט את התרעות פיקוד העורף צמד מילים מאוד חריג: אלפי מנשה".
"אנחנו חוזרים למשימה. ואז על המסך מופיעות 2 מילים מאחותי הקטנה. "כולנו בסדר". הנחתי שהיא מעדכנת אותי שהם בסדר בגלל האזעקות ולא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות. אבל אז קורה משהו מוזר. אני מתחיל לקבל שטף של הודעות האם הכל בסדר. חלקם מאנשים שלא שמעתי מהם שנים. לאט לאט מתגבשת אצלי המחשבה שקורה כאן משהו אחר".
"גיסי מתקשר אליי. הוא בעצמו לוחם במילואים. אני לא יכול לענות אז הוא שולח הודעה, בה הוא מבקש רק לדעת שהכל בסדר. ובנקודה הזו אני מתחיל להבין שמשהו אחר קרה. ואז אני רואה שהוא שלח תמונות. אני פותח אותן והעיניים שלי נפערות. הפגיעה באיזור הבית של ההורים שלי. מה זה איזור? בית לידם".
הוא מספר: "אני תוהה אולי זיהיתי לא נכון. זה לא יכול להיות הרי. אבל תמונה נוספת נשלחת ואני מזהה בוודאות. זה הבית של ההורים שלי. הרקטה פגעה בבית השכן, ריסקה אותו, ותוך כדי זרעה הרס רב מרסיסים והדף בבית של ההורים שלי".
"אבל אז נופל לי אסימון מפחיד הרבה יותר. אשתי והילדים שם. באו לבקר את סבא וסבתא אחרי שלא ראו אותם הרבה זמן. אבל רגע לפני שאני נכנס לפאניקה משתקת אני נזכר באחותי המדהימה והרגישה ששלחה לי 2 מילים. "כולנו בסדר". בהודעה קטנה, של שתי מילים היא חסכה ממני רגעים ארוכים של חרדה".
"ואז למדתי על הנס הכפול שהתרחש. עם הישמע האזעקה, אשתי התעשתה מהר. היא אספה את הילדים וירדה לממ"ד יחד עם אמי ואחותי. היא הקפידה למלא את הוראות פיקוד העורף, סגרה היטב את הדלת, והספיקה לסגור גם את חלון המתכת הכבד, ממש שתי שניות לפני הפיצוץ האדיר".
"הפעולות הללו מנעו פגיעת הדף חזקה. אילולא סגרה את חלון המתכת, שברי זכוכיות מחלון הזכוכית שנמצא שם גם היו עפים לכל עבר. אולי גם רסיסים. דלת הממ"ד עצמה התעקמה מעוצמת ההדף".
"אם אשתי והילדים לא היו מגיעים היום לבקר את סבא וסבתא, כך מעידות אמי ואחותי – הן אמנם היו יורדות למטה, אבל הדלת והחלון כנראה היו נשארים פתוחים. ואני לא רוצה לחשוב מה היה קורה".
הסיפור לא מסתכם כאן. "אבל הנס השני, מטורף הרבה יותר. כמה דקות לפני האירוע אבא שלי היקר ישב עם זוג שאמור להתחתן ביישוב. הוא הראה להם את המקום שבו כדאי לקיים את החופה וכבר רצה לחזור הביתה, אבל הם רצו ללכת למקום נוסף".
"למרות שהיה עייף ורעב, הוא נענה לבקשתם והם הלכו למקום השני. הפעולה הזו עיכבה אותו בדקות ספורות. אותן דקות ספורות שבזכותן הוא לא היה בבית בזמן האירוע. אבל רגע, למה זה נס? הרי אם הוא היה בבית, הוא היה יורד לממ"ד וניצל עם כולם".
"אז זהו. שעד היום אבא שלי היקר לא נכנס למרחב מוגן בזמן אזעקות. הוא חשב שהסיכוי שייפול טיל באלפי מנשה כל כך קלוש – שעדיף לו להשקיף בעד החלון, לראות את היירוטים של כיפת ברזל ולצלם לאחים שלו".
"אם אבא שלי היה חלילה בבית בזמן האזעקה, הוא כנראה היה עומד ליד החלון. אותו חלון שהתנפץ לרסיסים מעוצמת ההדף האדירה שניפצה את כל חלונות הבית. נטייתו של אבא שלי לעשות חסד, פשוט הצילה אותו. העיכוב הזה שגרם לו להיעדר מהבית בזמן קריטי כל כך הציל אותו".
"אם הוא היה בזמן האזעקה בבית, הוא היה עומד ליד החלון ונפגע בוודאות. אולי אפילו באופן קשה. איזה נס. מהר מאוד אחרי הפיצוץ הגיעו כוחות צבא וחילוץ. הם הוציאו את כולם בזריזות מהממ"ד, חלקם ללא נעליים מחשש שמא הבית יקרוס. והבית אכן קרס".
ישתבח שמו לעד