תתביישו לכם! יושבים במזגנים בזמן שאחיכם נלחמים! / משה לוי על סערת הגיוס

הוא נכנס בכעס.

כולם ישבו רכונים, מרוכזים.

הוא החל לצעוק.

"תתביישו לכם! בזמן שאתם יושבים כאן במזגנים אחים שלכם נלחמים בדם נפשם על חייכם".

רובם אפילו לא הרימו את ראשם.

"אין לכם שום רגש?" הוא זעק בזעם. "נלחמים עליכם בחזית בזמן שאתם יושבים ומתבטלים כאן!"

כמה הרימו את ראשם ברחמים והסתכלו עליו. אך מיד רכנו חזרה.

"זה מה שיש לכם לעשות? להסתכל עלי? לפחות תלכו לסייע להם, הם מסכנים את חייהם בשבילכם!" הכאב נשמע בקולו היטב.

מישהו קם לכיוונו וניגש אליו.

"אתה יודע מה האנשים כאן עושים?"

"זה לא מעניין אותי! כולם צריכים ללכת להילחם!"

"תקשיב לי, ותקשיב לי טוב! האנשים שיושבים כאן פועלים ברגעים אלו ללא הרף להצלת חייהם של כל אזרחי המדינה. אם הם עוזבים את המחשבים והמזגן והולכים לחזית לא יהיה ללוחמים שום סיכוי!"

"שטויות! איפה אפשר לראות את מה שהם עושים? איפה ערבי אחד שמת בגללם?"

"איך אתה חושב מגיעים לכל הבכירים בעזה? איך פוגעים בהם?"

"ברור בגלל אלו שמסכנים את החיים שלהם וטסים להפציץ אותם והאלו שנכנסו רגלית!"

"אתה צודק ולא צודק. הם המבצעים בתכלס', אבל בלי אנשי חיל המודיעין של הצבא שיושבים כאן ונראים לך שהם לא עושים כלום, הם פשוט לא יגיעו אליהם!"

"אני לא מאמין בדבר הזה! מה שאני רואה זה קבוצה של אנשים מתבטלים כאן ומאות אלפים שמסכנים את חייהם בשבילם!"

———–

ודי למבין.