בפרשת השבוע מגדירה התורה את בעלי החיים הכשרים לאכילה. בתנ"ך, בתלמוד ובמפרשים מוזכרים המון מיני חיות, עופות ודגים חריגים ומשונים. להלן רשימה מרתקת של כמה מיני בעלי חיים שבחיים לא דמיינתם:
1. נתחיל עם פרשת השבוע. הספרא (פרשת שמיני) מזכיר את דג "הסרני". הערוך (ע' סרני) מסביר שהכוונה למין חית ים שחציו העליון הינו "אדם" וחציו התחתון "דג". "והגידו לי", מספר הערוך, "שמלך גליל הצפוני המולך בדנמרק ונורבגיה, בעברו בספינה אצל מלכות נורבגיה, ראה חיה זו יושבת כחום היום על שרטון שבים." בהמשך דבריו הוא מספר על מתודולוגיה פייטנית מעניינת שחית הים המסתורית "מרננת בקול ערב".
החיד"א בספרו המרתק "מדבר קדמות" (מע' ד', י"ג- דג) כותב עליה "…ומקום משכנה בסלעים ומקומות מסוכנים בים, ומדי עבור איזה ספינה תתחיל לשורר ולזמר בקול נעים הרבה עד כי תפיל חבלי שינה על כל אנשי האונייה, ואח"כ נכנסת לתוכה והורגת ואוכלת יושביה."
2. בתיאור הקרבן שהקריב אדם הראשון במסכת עבודה זרה (ח.) מסופר שהוא היה "חד קרן": " ואמר רב יהודה אמר שמואל: שור שהקריב אדם הראשון – קרן אחת הייתה במצחו, שנאמר: ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס."
גם התחש שעורו שימש למשכן היה "חד קרן". "עורות תחשים מה הן?" נשאלת השאלה בקהלת רבה (א', כ"ח), "ר' יוחנן אומר: מין חיה גדולה הראה הקב"ה למשה ועשה הימנה צורך המשכן וגנזה. ר' אבין אמר: קרש היה שמה. תני ר' הושעיה: קרן אחת הייתה לו במצחו, שנאמר (תהילים סט, לב) "ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס".
3. מענין להביא את הברייתא המרתקת במסכת בבא קמא (ט"ז:): "תניא: צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף, עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד, ערפד לאחר ז' שנים נעשה קימוש, קימוש לאחר שבע שנים נעשה חוח, חוח לאחר שבע שנים נעשה שד, שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש."
4. גם מספר חיות ענק מופיעות במקורות. הראשונה היא ה"ראם" אצל דוד המלך (מד' תהילים): "אמר ר' הונא בר אידי בשעה שהיה דוד רועה את הצאן, הלך ומצא את הראם ישן במדבר, והיה סבור בו שהוא הר ועלה עליו, והיה רועה, ננער הראם ועמד, והיה דוד רכב על קרניו, והיה גבוה עד השמים, באותה שעה אמר דוד רבונו של עולם אם אתה מורידני מן הראם הזה, אני בונה לך היכל של מאה אמה, כקרני ראם, יש אומרים לארכו מדדו, ויש אומרים לעיגולו מדדו."
במסכת בבא בתרא (ע"ג: – ע"ד:) מתוארים עוד כמה בעלי חיים חריגים בגודלם. ר' יהודה הינדוא מספר שכאשר עבר בים הבחינו נוסעי האונייה בתנין ימי שהחזיק מרגלית יקרה בפיו. כשניסו לתפוס את האבן, בא התנין ורצה לבלוע את הספינה. רבה בר בר חנה מספר שראה ציפור שקרסוליה במים וראשה בשמים, כמו"כ על דג ענק שהמלחים עלו עליו בחושבם כי הגיעו ליבשה.
עוף ענק נוסף נקרא "זיז". הוא מוזכר בתהילים (נ', י"א. פ' י"ד) ובמדרש מובא בשם ר' יהודה בר סימון כי "זיז עוף טהור הוא, ובשעה שהוא פורח מכסה גלגל חמה". אדם הראשון אכל את העוף מחשש שהוא יברא עולמות אחרים. בעולם הבא עתיד הקב"ה להאכיל את בני ישראל מאותו זיז.
במסכת בכורות (נ"ז:) נמצא תיאור של עוף נדיר עם השם "בר יוכני". על פי המסופר, "'פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני, וטבעה שישים כרכים, ושברה שלוש מאות ארזים."
5. נחתום את היריעה עם התיאור המרתק על "עוף החול" המסתורי. במדרש רבה (ב"ר י"ט ס"ה) מסופר שאינו מת לעולם, ומדי אלף שנה "מתחדש וחוזר לנערותו." ישנה מחלוקת אם בסוף שנת האלף אש יוצאת מקינו ושורפתו, או שגופו כלה וכנפיו מתמרטים.
במדרש שם מובא שהוא לא נקנס בעונש המיתה מכיוון שלא טעם מעץ הדעת, ואילו במסכת סנהדרין (ק"ח:) מספר שם בן נח לאליעזר עבד אברהם סיבה שונה. "אשכחניה אבא", מספר שם, "דגני בספנא דתיבותא. אמר ליה: לא בעית מזוני? אמר ליה: חזיתיך דהות טרידא, אמינא לא אצערך. אמר ליה יהא רעוא דלא תמות!"
כלומר שהעוף זכה לברכת חיי נצח מנח עקב כך שלא הטריד בבקשת מזון. המהר"ל מפראג (חי' הגהות על הש"ס) מסביר שעוף החול מסמל את הענווה והצניעות. "חול", הוא מסביר, הוא ביטוי לשפלות. ושתיקתו בתיבה מבטאת סבלנות. המהר"ל מסביר כי המסר הטמון כאן הוא כי המתכון לחיים הוא הענווה, והדרך למוות היא הגאווה.
