בחודשים שעברו מאז פרוץ המלחמה, הופצו אלפי תמונות וסרטונים אל הציבור היישר מהחזית. אבל אי פעם עצרתם כדי לתהות – מי מצלם את החומרים האלו, שמשקפים לכם את תמונות המצב המבצעית בצורה שאף מילה כתובה לא יכולה?
האחראים לחלון הזה לזירת הקרב אלו לוחמות ולוחמי התיעוד המבצעי. הם עוברים הכשרת לוחם 07 ולאחר מכן הכשרת צילום וקורס בדובר צה"ל. לבסוף, הופכים למעיין שילוב מעניין בין לוחם לצלם, ותפקידם: להעביר משטח הלחימה בתמונות את נרטיב צה"ל.
"יש לנו בעצם שני נשקים, האחד שיורה קליעים והאחד שמצלם", פותח סמל נדב, מתעד מבצעי שלחם בעזה יחד עם חטיבת כפיר. "במהלך הלחימה, אנחנו צריכים לשפוט כל סיטואציה ולהחליט מתי לצלם ומתי להילחם. לפעמים אני צריך להתנתק לרגע מהקרב שמתחולל מולי ולהסתכל על התמונה הרחבה יותר".
ואכן, היו לא מעט מקרים שנדב בחר לקחת צעד אחורה מהלחימה – ודווקא לתעד את המתרחש. "הייתה פעם אחת שמצאנו כמות גדולה של אמל"ח בחדר ילדים, ומפקד סיירת חרוב קרא לי בעצמו וביקש שאצלם. הוא הבין את החשיבות", משתף המתעד, "או מקרה אחר, בו מצאנו מעבדת אמל"ח צמודה לשני חדרי ילדים, הבאתי שני לוחמים מהחטיבה שדוברים צרפתית ופורטוגזית וצילמתי אותם מסבירים על מה שמצאנו שם".
אבל יש גם סיטואציות בהן נדב הרגיש שחשוב לתעד, ולאו דווקא מהסיבות הראשונות שעולות לראש. לפעמים, חשיבות התיעוד היא מעבר לדוברות והפצה מהשטח. "כשהדלקנו נרות חנוכה בעזה, צילמתי את כל הלוחמים סביב החנוכיה", הוא משחזר, "גם מעבר לחשיבות הדוברותית שיש לתמונות, הן עוזרות מאוד למורל הלוחמים".
במקרים בהם יש ספק לסכנה, בעיקר ברצועת עזה, יתפוס נדב את ידית הנשק קודם. למרות זאת, הוא מתעקש שהוא לא מסוגל לאפיין מה הוא יותר, לוחם או צלם. "כל מתעד מבצעי הוא לוחם, זו נגזרת של המקצוע", הוא קודם כל מבהיר, "לא חסרות סיטואציות שאני לא אחשוב אפילו להפעיל מצלמה ובמקום זאת אפעיל את הגו פרו ואלך להילחם יחד עם הצוות שאני איתו". מנגד, משימתו בשטח היא תיעוד, לפני הכול.
כשאני שואלת אותו מה התמונה האהובה עליו, הוא מסביר לי שזה כמו לבחור את הילד המועדף, "כי כל תמונה היא זיכרון". אבל לבסוף, הוא מצליח לבחור: "כשהייתי עם גדוד דוכיפת, עלינו לנקודת תצפית. באחד החדרים שהיה הרוס לגמרי, היה רק כיסא אחד צהוב בעמדת הצלף, ובדיוק הייתה שקיעה. השמש נכנסה בצורה מושלמת דרך החלון, וצילמתי את זה בלי לחשוב. בדיעבד התמונה הזאת ממש התפוצצה. אני אוהב אותה כי היא מראה רגע מאוד רגוע מצד אחד ואינטנסיבי מצד שני".
בסופו של יום, מה שעודד את נדב ברגעים הקשים זה לא התמונות שצילם, יפות ככל שיהיו, אלא תחושת השליחות. "נכנסתי לעזה בידיעה שאני עושה משהו גדול ממני", הוא משתף. "כשאני נלחם ומצלם, אני חושב דווקא על סבתא שלי, ומה שהיא רואה שם בחוץ – זה מה שאני רואה כאן בפנים".
