1.
בין טיפות האש:
נתניהו הצליח להוציא לגנץ את האוויר מהבלון אבל נשאר עם אוויר חם בדרום ובצפון
באופן טבעי, בשעה ששורות אלו נכתבות היה צריך לעלות החשש והספק איך להתייחס לפקיעת האולטימטום של גנץ ואיזנקוט, האם הם יפרשו מהממשלה והאם זה יקרה בין ירידת העיתון לדפוס לזמן בו הוא יגיע אל תיבות הדואר, או אולי בזמן שקוראי יתד יתנתקו מההבלים הללו ויתענגו ביום שכולו שבת לד', או שאולי זה לא יקרה בכלל.
אבל משום מה, עם כל הסקרנות וחרף כל הספקולציות, השאלה הזאת לא כל כך מטרידה ולא כל כך משמעותית, משום שבאופן טכני כל מה שיקרה או לא יקרה, כבר יהיה בלי שום טעם ובלי שום דרמה אחרי שנתניה בכישרון פוליטי יוצא דופן הצליח להוציא לגנץ את כל העוקץ מהמהלך שלו, להשאיר אותו בעיקר עם אוויר חם.
לפי כשלושה שבועות, הודיע גנץ בדרמטיות שהוא מציב אולטימטום לנתניהו ולפיו אם אין עסקת חטופים מלאה עד לתאריך 8.6 אשר חל להיות בשנה מעוברת זו ביום שבת קודש פרשת במדבר, הרי שהוא ומפלגתו פורשים מממשלת האחדות אליה הצטרפו בתחילת המלחמה. למרבה הגיחוך, גנץ הוסיף בלי למצמץ תנאים נוספים לאולטימטום ודרש באותה נשימה גם את הכרעת חמאס והסדרה בעזה, או בקיצור שלושה סעיפים סותרים לחלוטין שלא יכולים להתקיים יחד במציאות.
במשך יותר משבועיים ריחף האולטימטום באוויר מבלי שאיש יגלה בו ענין עד שבמוצאי שבת האחרונה, הגיע מארה"ב נאומו של הנשיא הקשיש שהציג רעיון חדש ודרמטי לעסקת חטופים בת שלושה שלבים, שהשלב השלישי שלה כולל בתוכו סעיף קטן וזניח לפיו הצדדים מוכנים לדון על סיום הלחימה ונסיגת צה"ל מעזה.
הסעיף הזה עלה מיד לראש הכותרות כשבירושלים מיהרו להכחיש אותו. בבית הלבן טענו כי מדובר בהצעה ישראלית אותה הם שמעו בכלל מפיו של נתניהו, אבל נתניהו מצידו הצהיר בקול גדול שזה לא בא בחשבון, שום דבר לא יקרה ושום מלחמה לא תסתיים כל עוד לא הושג הניצחון המוחלט המסתתר אי שם מאחורי ה"כפסע" וכל עוד לא הוסר איום חמאס.
ההתרחשויות הללו גררו כמובן את אפקט הדומינו הפוליטי הצפוי, עוצמה יהודית והציונות הדתית דרשו לראות את פרטי ההסכם החסוי ואמרו כי אם הוא לא יוצג להם או שאם חס וחלילה ייצא הסכם כזה לפועל הרי שהם מפרקים מיידית את הממשלה. לפיד מצידו לא טמן ידו בצלחת והציע רשת ביטחון לממשלה ובלבד שהעסקה תתרחש בכל זאת.
ובמסדרונות הכנסת שמחה וצהלה, סוף סוף יש ענין פוליטי לענות בו, דרמה חדשה להשתעשע בה ולרכב עליה כל הדרך למצלמות התקשורת. הספין עבד מצוין ואיש כבר לא דיבר על שאר סעיפי העסקה הדרמטית, הכוללת שחרור אלפי אסירים מסוכנים שחמאס יחליט על זהותם ולישראל לא תהיה יכולת לשלוט במה שהם יעשו אחר כך, או על העובדה שחמאס כלל לא מתחייב על כך שיש לו עדיין חטופים חיים או שהוא בכלל מתחייב להחזיר את כל הגופות.
אבל לא זה הספין היחיד שאפף את הסערה התקשורתית התורנית. חילופי ההאשמות בין ירושלים לוושינגטון היו מרתקים לא פחות, כשכל צד טוען שהשני הוא זה שיזם את העסקה והוא רק זה שהסכים לה או שגם זה לא, ובינתיים נתניהו המשיך להלך בין הטיפות, להשמיע הצהרות על כוונות ללכת לעסקה אבל בלי לקבל החלטה רשמית ובלי לשגר צוות למו"מ בקטאר, הוא שידל ראשי מפלגות וחברי כנסת מהימין להביע תמיכה בעסקה ולמוסס בכך את הדרישה הנחרצת משמאל להוציא אותה לפועל בכל מחיר, ולשדר כאילו ישראל כבר בענין וכבר נכונה ללכת למהלך קשה ולא מובן מאליו.
רשת הביטחון האמיתית של נתניהו במובן הזה, נמצאת אי שם במעמקי אדמת רצועת עזה ובארמונות הפאר של ראשי חמאס בחו"ל. הוא ידע היטב שאין סיכוי שחמאס יסכים לעסקה בלי התחייבות ישראלית מפורשת על סיום המלחמה, הוא ידע שחמאס מפחד מהרגע בו העולם יגלה שאין הרבה חטופים חיים וזה עוד במקרה הטוב ואכמ"ל רח"ל, אז הוא פשוט לקח בחשבון את הצעד הבא בתורת המשחקים: הוא יגלה נכונות לעסקה – תוך השארת הערפל סביב הפרטים – ואז הכדור יחזור לידי חמאס, אשמת הסירוב תיפול על סינוואר ולא על ישראל.
בבוקר יום חמישי זה כנראה התחיל לקרות, כשהתקשורת העולמית כבר דווחה על תשובתו השלילית של סינוואר. בדיוק בזמן הנכון, ברגע הנכון, יומיים לפני פקיעת האולטימטום של גנץ. עכשיו גנץ יכול לגשת למיקרופונים ולספר מה שהוא רוצה: שהוא פורש, שהוא לא פורש, שהוא מציב עוד תנאים, הפרטים כבר פחות מעניינים. העיקר שהעוקץ כבר יצא מכל המהלך שלו. מה הוא יעשה, יכריז שהוא פורש כי אין עסקה? הרי הממשלה כבר רצתה עסקה ורק חמאס הוא זה שסירב. אז מה לך כי תלין עכשיו?
גנץ יצטרך להתפתל בהסברים מניחי דעת כדי להצדיק את פרישתו ויצטרך עוד יותר להתפתל בהסברים כדי להצדיק את הישארותו בממשלה, כבר לא משנה. כי כל מה שיעשה, הוא יתקשה להסביר זאת באופן ברור ועוד שגם כך הוא לא מצליח להיות קוהרנטי מול המצלמות.
מה שראינו כאן בשבוע האחרון זו התנהלות נתניהו'הית קלאסית טיפוסית. זה האיש וכך הוא מתנהל כבר עשורים. הוא תמיד ידחה החלטות, יימנע מכניסה לפינות, ישמיע הצהרות אבל לא יחשק אותן במעשים, יראה כאילו הוא בכיוון אבל ישאיר את כל האופציות פתוחות וכך יתן למציאות לעשות את שלה, בסוף יימצא לו הסולם שהוא צריך כדי לרדת ולהמשיך לשרוד.
זה בדיוק מה שהוא עשה השבוע כשהשתמש בהצהרת ביידן כדי לפרק את גנץ. הוא כאילו הסכים לעסקה אבל ידע שאין לו מה לחשוש ממנה, הוא כביכול הלך כברת דרך לקראת גנץ ודרישותיו אבל בפועל נשאר בדיוק בעמדתו, ככה הוא יצא ברווח מכל הכיוונים. כעת גנץ יישאר עם סתירותיו בידו וימשיך לשלם את המחיר הפוליטי בקריסה האיטית אך העקבית שלו בסקרים, ככל שהוא הולך ומתגלה כבלון נפוח נטול אג'נדה ברורה.
ככל שמדובר בפוליטיקה, ההתנהלות של נתניהו היא גאונית ומוכיחה את עצמה שוב ושוב, כך האיש מצליח לשרוד כבר שנים. הביעה היא שהשיטה הזאת פחות מוכיחה את עצמה כשהמנהיג נדרש אכן להיות מנהיג, לקבל החלטות קשות ולהוביל. שם נתניהו כבר מתקשה להתנהל עם ההרגל הקבוע שלו ללכת בין הטיפות ולחכות שהקלפים יסתדרו.
כבר 244 ימים שהמלחמה הזאת מתנהלת בעיקר תחת הצהרות רהב של "כפסע" ו"ניצחון מוחלט", החיילים בשטח מספרים סיפורים אחרים לגמרי מאלה שמוכרים לנו דו"צ וראשי מערכת הביטחון, חיזבאללה כובש בכל יום את שיאי התעוזה של עצמו ומנהל בפועל בעצמו את המציאות בצפון, ארשת החשיבות והנחישות שנתניהו וראשי המערכת מראים מול המצלמות, לא נראית ולא באה לידי ביטוי בשום דבר בשטח.
הביקורת מימין כנגד נתניהו הולכת וגוברת ככל שהשטח בוער יותר, תרתי משמע. ראשי הצבא והחיילים בשטח מבקשים הכרעה, הם טוענים שידיהם כבולות וסבלנותם מתקצרת, הם משבחים את נתניהו על כך שהוא מסרב להתחייב על סיום המלחמה אבל סבורים שנתניהו מנהל את המלחמה כמו שהוא מנהל את הפוליטיקה ולכן זה פשוט לא עובד, לא מתקדם ורק נסוג לאחור. מה שנכון לפריימריז לא נכון לשדה הקרב, לדבריהם.
יתרה מכך. הטענה שנשמעת במסדרונות הימין היא שבתוך כל הספינים שנתניהו מייצר, אנחנו פחות שמים לב לנקודה חמורה הרבה יותר: איך בדיוק נתניהו בנה על זה שחמאס יסרב? מנין לו שסינוואר יקשה את ערפו? אין זאת אלא משום שהוא יודע היטב שחמאס לא מורתע, סינוואר לא לחוץ, יש לו את כל הכח והעוצמה להתבצר בעמדותיו ולעמוד על שלו, הוא לא מרגיש מאויים וישראל כלל לא מרגשת אותו. כך לא מתנהל ארגון טרור מורתע, כך מתנהל גוף חזק שבטוח בעצמו.
וזה, לראייתם, הסיפור כולו על רגל אחת.
2.
הניצנים נראו בלשכה:
האם המכתב הפנים-ליכודי יכול להעיד על תזוזות משמעותיות בימין
אירוע שולי אבל לא בלתי מעניין, התרחש השבוע לקראת פקיעת האולטימטום של גנץ. המטה הלאומי בליכוד שיגר מכתב לנתניהו ובו בקשה להוציא את גנץ ואיזנקוט מהממשלה ולהכניס במקומם את ליברמן וסער, לתת להם תפקידים בקבינט ולהפוך בכך את הממשלה להומוגנית יותר, שתהיה ימנית יותר וחדורת מטרה להכריע את חמאס.
המטה הלאומי בליכוד הוא גוף שאי אפשר לזלזל בכוחו, הוא מורכב מחברי מרכז רבים וחזקים, חלקם באים מגרעיני ההתיישבות ביו"ש. אבל מה שמעניין עוד יותר במכתב הוא שבפעם הראשונה מוזכרים ליברמן וסער כשותפים לגיטימיים, אחרי שנתניהו הפך אותם למוקצה מחמת מיאוס בשנים האחרונות.
שולחי המכתב אמנם לא מעזים לבקש להחזיר את השניים הללו לליכוד, אבל הם מזהים שהשעה כשרה להחזיר אותם לשורות הימין, וזו נקודה שמעידה על שינוי תפיסה ותזוזות חזקות בלוחות הטקטוניים הפנימיים, לנתניהו יש בהחלט סיבה לדאגה.
ותיקי הליכוד המתהלכים במסדרונות מצודת זאב, מתייחסים למכתב הזה די ברצינות משום שהם גם יודעים להעריך מה עומד מאחוריו. מפלגת הליכוד ובעיקר מרכז המפלגה בנויים משטח חזק מאוד, אנשי שטח נאמנים שיושבים על קשרים עבותים וארוכים של תן וקח מול הנציגים שלהם ברשימת המפלגה.
אחד האנשים שצברו הרבה מאוד כח בליכוד היה גדעון סער וכמוהו גם ליברמן. הכח הזה לא הולך לאיבוד ולא נעלם לשום מקום גם אם נתניהו יכריז בכל כוחו על סער כשמאלן ובוגד. הלך הרוחות בליכוד אמנם לא איפשר לבוגדים מהסוג הזה להישאר במפלגה, אין שם סליחה למי שבוגד במנהיג, אבל אחרי הכל ברמת הקשרים האישיים, ההשקעה ארוכת השנים לא נעלמת כל כך מהר, די ברור שהרבה מחברי המרכז עדיין שומרים על קשר אישי עם סער ועם ליברמן, המסחר הפוליטי ביניהם היה משמעותי מידי מכדי להתפוגג.
משכך, אפשר להעריך בזהירות שהיוזמה למכתב כזה לא הגיעה דווקא משני האנשים הדי אנונימיים שחתמו עליו, אלא מהכוחות הגדולים יותר שמפעילים אותם וזה מה שהופך את המכתב הזה מעוד כותרת קטנה בשולי החדשות למשמעותית כל כך. לא מן הנמנע לחשוב שמי שעומד מאחורי מכתב כזה הוא סער בעצמו שמשך בחוטים שעדיין יש לו בליכוד.
ואם זה נכון, זה אומר שסער ויתר סופית על הרצון לחזור אי פעם לליכוד ובמקום זאת הוא פועל יחד עם כוחות נוספים לשרטוט ימין חדש, שיהיה מורכב מליברמן, סער, אלקין, סמוטריץ' ואולי אפילו בן גביר וכולם יחד עם מורדים שייצאו מהליכוד.
בתרחיש כזה, מולם יכולה לצמוח מפלגה חדשה של גנץ ואיזנקוט בשותפות כלשהי עם לפיד, בסיעה אחת או בגוש תאורטי מתוך הבנה שמפלגה אחת שתהיה טשולנט בו מעורבבים גם ליברמן וגם לפיד עם סער ויאיר גולן במקשה אחת, לא תוכל להתקדם לשום מקום ונתניהו יביס אותה בקלות.
וכך לקראת הבחירות הבאות, אנו עשויים אולי לקבל מפלגת ימין חדשה לצד הליכוד, שיהיו לה הסכמות שבשתיקה עם מפלגות השמאל של לפיד וגנץ להקים ממשלה אחת אחרי הבחירות ובלבד לא יהיו בה קיצוניים כמו בן גביר, מפלגות חרדיות ובעיקר לא נתניהו. המילה אחדות יכולה להיות מלאת קסם בכאוס הישראלי, כולם יאהבו אותה וכולם יתנו צ'אנס לחיבור כזה. מוקדם לדעת האם דבר כזה באמת יקרה, אבל המכתב שהתקבל השבוע בלשכת נתניהו עלול להיות הרמז הראשון לכך.
3.
הפוליטיקה כבר לא מצחיקה:
פעם אהבו ללעוג לדוד לוי בחביבות. הפוליטיקאים של היום כבר לא מעניינים אפילו את ממציאי הבדיחות
סביר להניח שאם אתם מתחת גיל 30, המותג דוד לוי לא אומר לכם כמעט כלום. סביר להניח שלא טעמתם את התקופה בה ז'אנר בדיחות דוד לוי היה חלק מכל שיחת סלון או מפגש חברים, לא הכרתם את הימים בהם האיש הזה היה הדבר הכי מתוק שאזרחי ישראל אהבו לצחוק עליו בחביבות.
במציאות של היום, אין לדוד לוי תחליף מהבחינה הזאת שכבר אין בפוליטיקה אנשים מתוקים שנחמד ללעוג להם בחיבה. אין היום בשום מפלגה את הדוד לוי התורן, אין היום אף פוליטיקאי שהומצאו עליו כל כך הרבה בדיחות רק משום שההשפעה שלו כל כך גדולה.
אם נחדד את הנקודה הזאת עוד קצת, נגלה שהיום כמעט אין בכלל דבר כזה בדיחות על פוליטיקאים. היום כבר לא שומעים בדיחה שמתחילה ב"פעם מירי רגב הגיעה לבית הלבן וגילתה שהוא בכלל אפור", או "פעם יאיר לפיד נסע במכונית ו….", זה פשוט לא קיים ולא בגלל שהז'אנר השתנה, אלא בגלל שהפוליטיקאים של היום כל כך חסרי השפעה על חיי היום יום שלנו, עד שהם פשוט לא מעניינים אף אחד, גם לא את הקומיקאים וממציאי הבדיחות.
מותו של דוד לוי הזכיר לנו פתאום שפעם היו פה פוליטיקאים אחרים, כאלה שהעם התייחס אליהם ברצינות וממילא הם גם היו הנושא לבדיחות ולהומור. היום הבדיחות מתמקדות בכל כך הרבה נושאים אחרים והפוליטיקאים הם לא חלק מהם.
אם נתייחס ברצינות למסקנה, הרי שהיא מסבירה לנו גם כן את אחד מסודות שרידותו של נתניהו. נהוג לומר שהשמאל לא מצליח להציב מול נתניהו מישהו בסדר גודל שלו, אבל האמת היא שגם הימין לא מצליח לעשות זאת. הטובים כבר לא באים לפוליטיקה, הפוליטיקה הישראלית הפכה להיות תחום קשה וכפוי טובה, לא מתגמל ולא משתלם, אנשים מוכשרים מעדיפים ללכת לשוק הפרטי והמסחרי לא רק בגלל הכסף אלא בגלל שבמקרים רבים גם ההשפעה משם היא הרבה יותר גדולה וחזקה.
נתניהו נותר שריד יחיד לדור ההוא, גם בימין וגם בשמאל. הוא שורד כי הוא עדיין היחיד שלוקח את עצמו ואת תפקידו ברצינות והיחיד שהעם עדיין תופס אותו ברצינות. אין סביבו הרבה אנשים כאלה וגם אם יש, לא קוראים להם דוד לוי והעם לא אוהב לצבוט להם בלחי בחביבות כמו שישראל עשתה לדוד לוי. האיש הנחמד הזה הלך לעולמו ואיתו נקברה גם הפוליטיקה של פעם, הפשוטה יותר והמשמעותית הרבה יותר.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
