השבוע חזרה סוריה שוב לקדמת החדשות, כשטראמפ חתם על הסכם הסרת סנקציות היסטורי עם הנשיא החדש אחמד א-שרע, המכונה אל ג'וליאני.
בישראל מודאגים מאד מהמהלך – ולא רק בגלל עברו הג'יהאדיסטי המטריד של ג'וליאני. מאז שעלה לשלטון הקפיד אמנם הנשיא הטרי להכריז על הצהרות מפייסות ושוחרות שלום, אך מעשי המשטר בשטח לא הוכיחו לבינתיים שהוא שונה בהרבה מקודמיו.
כדי להבין מאיפה התחיל שלטון הדיקטטורים על המדינה, שהביא לסכסוכים פנימיים בלתי נגמרים, ולטבח עדתי – שהמשיך גם במשטר הנוכחי, צריך כנראה להתחיל מהתחלה.
חלוקה לעדות(1918-1946)
בשנת 1918, עם כניסת כוחות המרד הערבי לדמשק בסוף מלחמת העולם הראשונה, הסתיים השלטון העות'מאני בסוריה. לאחר תקופה קצרה של מינהל ערבי עצמאי וממלכה ערבית תחת המלך פייסל בן חוסיין, קיבלה צרפת מנדט על סוריה מחבר הלאומים.
באפריל 1920, החליט הגנרל הצרפתי אנרי גורו לחלק את סוריה לשש ישויות נפרדות על בסיס עדתי: לבנון לנוצרים-מרונים, ג'בל א-דרוז לדרוזים, מדינת העלווים למיעוט העלווי, אלכסנדרטה למיעוט הטורקמני, ומדינות דמשק וחלב לרוב הסוני.
עצמאות (1946-1970)
לחץ מתמשך ומחאות מקרב תנועות לאומיות סוריות הביאו בסופו של דבר לפינוי הכוחות הצרפתיים מסוריה, באפריל 1946.
ב-17 באפריל 1946 הכריזה סוריה על עצמאותה. העשורים הראשונים לעצמאות הסורית התאפיינו באי-יציבות קיצונית, כאשר בין 1946 ל-1956 חוותה סוריה כ-20 הפיכות וניסיונות הפיכה.
ב-8 במרץ 1963, השתלטה קבוצת קצינים מהמיעוט העלאווי, בהם חאפז אל-אסד, על השלטון והובילה את מפלגת הבעת' לשלטון. המפלגה, שנוסדה בדמשק ב-1947 על ידי נוצרי ומוסלמי סוני, דגלה בפאן-ערביות – תנועה הקוראת לאיחוד מדיני, חברתי וכלכלי בין העמים והמדינות הערביות במזרח התיכון.
בשנות ה-60 התחולל מאבק פנימי עז בתוך מפלגת הבעת' בין האזרחים לצבאיים. בהפיכה פנימית ב-1966, תפס הפלג הרדיקלי והצבאי את השלטון.
עידן חאפז אל-אסד (1970-2000)
בנובמבר 1970 השתלט חאפז אל-אסד על השלטון בהפיכה שכונתה "התנועה התיקונית". אסד, טייס קרב לשעבר ממוצא עלאווי, יצר מבנה שלטון היררכי המבוסס על נאמנות אישית ומשפחתית. הוא הקים מנגנוני ביטחון מרובים המפקחים זה על זה, מה שמנע הפיכות נגדו.
בפוליטיקה הפנימית, התמודד אסד עם אופוזיציה קשה מצד תנועת האחים המוסלמים, שהתנגדה לשלטון חילוני בהנהגת מיעוט עלאווי. האחים המוסלמים ביצעו שורת פיגועים אלימים, כולל טבח של עלאווים במכללה צבאית בחלב (1979) וניסיון התנקשות באסד עצמו.
האירוע הטראומטי ביותר בתקופת חאפז אל-אסד היה דיכוי המרד בחמאת בפברואר 1982. לאחר התקוממות מזוינת של האחים המוסלמים בעיר, שלח אסד את אחיו ריפעת עם יחידות עילית של הצבא שהקיפו את העיר והפגיזו ללא הבחנה את רובעיה העתיקים.
ארגון זכויות האדם אמנסטי אינטרנשיונל העריך כי מספר ההרוגים בטבח נע בין 10,000 ל-25,000 בני אדם, אך הארגון הסורי לזכויות אדם העריך כי בטבח נהרגו כ-40,000 איש. לאחר הטבח, הוחרמה המילה "חמאת" בתקשורת הסורית למשך שנים, ואזכור האירועים היה אסור.
בשנות ה-90, לאחר התמוטטות ברית המועצות, השתתף אסד בשיחות שלום עם ישראל, אך המגעים לא הבשילו להסכם. במקביל, הידק קשרים עם איראן וארגוני טרור נוספים, דוגמת חיזבאללה.
בשאר אל-אסד(2000-2024)
בשנת 2000, לאחר מות אביו, ירש בשאר אל-אסד את השלטון. בשאר, שלמד רפואת עיניים בלונדון, הביא עמו בתחילה תקווה לשינוי. בתקופה קצרה שכונתה "אביב דמשק" הוא הבטיח רפורמות, שחרר אסירים פוליטיים והכניס את האינטרנט לסוריה.
אולם כבר ב-2001 החלה נסיגה מהליברליזציה. תחת לחץ כבד של הקצינים הוותיקים בשאר חזר למדיניות הדיקטטורית של אביו, ודיכא באלימות כל התנגדות פוטנציאלית למשטרו. אסד 'נבחר' מחדש לתפקיד נשיא סוריה בבחירות במאי 2007, ברוב של 97.62 אחוזים. המתמודד היחידי בבחירות אלו היה אסד.
הקצב מדמשק
המפנה המשמעותי ביותר בתקופת שלטונו של בשאר היה פרוץ המחאה נגד המשטר במרץ 2011, כחלק מ"האביב הערבי". המחאה החלה בעיר דרעא בדרום, לאחר שמנגנוני הביטחון עצרו ועינו נערים שציירו גרפיטי אנטי-ממשלתי. התגובה האלימה הובילה להסלמה ולהתפתחות מלחמת אזרחים מורכבת שכללה מאות קבוצות מורדים, ארגונים אסלאמיים קיצוניים כמו דאע"ש, והתערבות של כוחות זרים.
בשאר הסתמך על תמיכה מאיראן וחיזבאללה, ומאוחר יותר על התערבות צבאית רוסית החל מספטמבר 2015, ששינתה את מאזן הכוחות במלחמה. במהלכה נעשה שימוש בנשק כימי, כמו בהתקפה על הע'וטה המזרחית באוגוסט 2013, שבה נהרגו מאות אזרחים מגז סארין.
מלחמת האזרחים האכזרית גבתה את חייהם של יותר מ-500,000 אנשים. כשישה מיליון סורים נמלטו מהמדינה, ויותר משישה מיליון הפכו לפליטים בתוך ארצם. בעקבות מאורעות הטבח ההמוני הודבק לבשאר כינוי גנאי חדש בעולם: הקצב מדמשק.
מהפכה(2024)
ב-27 בנובמבר 2024 אירעה מתקפת פתע כנגד המשטר בסוריה. תוך כמה ימים קבוצות מורדים שונות, בהובלת הארגון הג'יהאדיסטי היאת תחריר א-שאם, כבשו חלקים נכבדים בסוריה, עד שהפילו את בשאר אל-אסד מהשלטון, לאחר למעלה מ־50 שנות שלטון של שושלת אסד. בשאר עצמו נמלט מסוריה מוקדם יותר במטוס פרטי.
ההישגים המפתיעים של המורדים באו על רקע היחלשות בני בריתו של אסד. רוסיה הייתה עסוקה במלחמתה ארוכת השנים עם אוקראינה, וארגון הטרור חיזבאללה ספג פגיעה משמעותית במהלך מבצע "חיצי הצפון" של צה"ל. בנוסף זכו המורדים לתמיכה ורוח גבית מנשיא טורקיה ארדואן, ששאף להשיב לביתם את 3.5 מיליון הפליטים הסורים שהתיישבו במדינתו.
ב-29 בינואר 2025, אחמד חוסיין א-שרע, המוכר בכינוי אבו מוחמד אל-ג'וּלַאנִי, הכריז על עצמו רשמית כנשיא סוריה החדש. ג'ולאני הוא מוסלמי סוני ששימש בעבר כאמיר השני של היאת תחריר א-שאם כחצי שנה לאחר הקמתו של הארגון, והנהיג את המהפכה כנגד המשטר.
בעברו הרחוק היה ג'ולאני אמיר בארגון הטרור ג'בהת א-נוסרה, המקושר לאל-קאעדה. מחלקת המדינה של ארצות הברית הגדירה במאי 2013 את ג'ולאני כ"טרוריסט עולמי", וארבע שנים לאחר מכן הכריזה על פרס של 10 מיליון דולר עבור מידע שיוביל ללכידתו. לאחר שעלה לשלטון הסירה ארצות הברית את הפרס.
מרודן לרודן
לאחר תפיסת השלטון בדמשק הצהיר ג'ולאני על כוונתו להקים ממשל מתון ודמוקרטי בסוריה. הוא הבטיח להגן על זכויות המיעוטים, לפרק את המיליציות החמושות, להקים צבא לאומי אחיד, לערוך בחירות חופשיות, ולהבטיח חופש עיתונות. הוא גם התחייב שלא לאפשר שימוש בשטח סוריה כבסיס לתקיפות נגד מדינות שכנות, כולל ישראל .
בפועל, המציאות הייתה שונה. הבחירות שהובטחו נדחו בשלוש שנים בטענה שזהו פרק הזמן הדרוש לגבש את החוקה החדשה, והחוקה הזמנית שאושרה העניקה לג'ולאני סמכויות נרחבות, כולל מינוי שופטים ופיקוח על התקשורת. בנוסף הגיעו דיווחים על פעילים פוליטיים ועיתונאים שנעצרו או נעלמו, וכלי תקשורת עצמאיים נסגרו.
במקום פירוק המיליציות, הוקם "המשמר הלאומי", שכוח האדם שלו הגיע כמעט כולו ממיליציית הייאת תחריר א-שאם, תחת שמות ומדים חדשים. החוקה הזמנית גם הדגישה את חוקי השריעה האסלאמיים כמקור החקיקה העיקרי שעל פיו יש לפעול.
טבח במיעוטים(2025)
גל האלימות הקטלני ביותר מאז עליית המשטר החדש החל בתחילת מרץ 2025, אחרי שחמושים מבני העלווים, נאמני המשטר הקודם של אסד, תקפו את אנשי כוחות הביטחון של אל-ג'ולאני. אלה ובעלי בריתם הגיבו במתקפה משלהם, אבל לא הסתפקו בפגיעה בחמושים תומכי אסד, אלא החלו במעשי טבח המוניים נגד אזרחים עלווים. לפי הארגון הסורי למעקב אחר זכויות אדם, במהלך ההתקפות נהרגו יותר מ-830 אזרחים, גברים ונשים ילדים וקשישים. כוחות אל-ג'ולאני ושותפיהם ביצעו הוצאות להורג על בסיס אתני – נגד העלווים.
ג'ולאני בתגובה הודיע על הקמת 'ועדת חקירה', שתבדוק את הממצאים.
המהומות הבאות פרצו חודש לאחר מכן, בין בני העדה הדרוזית לקבוצות חמושות בעיר ג'ראמנה, באזור הכפרי של דמשק. העימותים האלימים, שהביאו לעשרות הרוגים ופצועים, החלו בעקבות הקלטה קולית הפוגעת במוחמד, שיוחסה לשייח דרוזי.
העימותים התגלגלו לעיר אשרפיה סחנאיא, דרומית לבירה דמשק. הדרוזים דיווחו על טבח שמתבצע באזרחים בני העדה – גברים נשים וילדים. לאורך כל האירועים במוקדים השונים טענו בשם המשטר כי הם אינם מזוהים עם הגורמים החמושים שביצעו את הטבח. ההוכחות בשטח הבהירו שכן.
בסופו של דבר המהומות שככו, לא מעט בשל ההתערבות הצבאית של ישראל, שביצעה תקיפות אזהרה ליד ארמון הנשיאות בדמשק. אך שרשרת האירועים המטרידים בצירוף עברו הטרוריסטי של ג'וליאני, הביאו לכך שישראל נשארת עם 'יד על ההדק', כשכל הסלמה אפשרית נלקחת בחשבון.
ההודעה של הנשיא טראמפ בעת ביקורו בערב הסעודית על הסרת הסנקציות כנגד סוריה, הגיעה בהפתעה גמורה, כמו כל המהלכים של הנשיא בשבועות האחרונים.
הסרת הסנקציות צפויה להוות דחיפה משמעותית לכלכלת סוריה, שסבלה מהרס רב בעקבות שנים של מלחמה. המהלך יאפשר לסוריה גישה למערכת הפיננסית הבינלאומית ויפתח את הדלת להשקעות זרות, במיוחד ממדינות המפרץ וארה"ב, שיתחרו על חלק משוק השיקום המוערך בכ-400 מיליארד דולר.
השאלה שנותרת פתוחה היא מה יעשה הנשיא, הנתון בסימן שאלה גדול – בעולם האפשרויות שנפתח כעת בפניו.
