טיבול הפרוסה או הכריך במלח לאחר ברכת המוציא • הרב יהודה שטרן

• מקור הדין

"אמר רבא בר שמואל משום רבי חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או ליפתן…" (ברכות מ ע"א), מדברי הגמרא עולה כי, בטרם אכילת פרוסת המוציא יש לטבלה במלח או ליפתן (מאכל שמלפתין בו את הפת).

בהמשך הסוגיא מסופר כי בסעודה בבית ריש גלותא, רבא בר שמואל לא טיבל את פרוסת המוציא במלח בנימוק "לית דין צריך בשש" – אין פרוסה זו צריכה להתעכב (להתבושש) עד לטיבולה במלח אלא ניתן לאוכלה מיד.

ומבארים רש"י  (ד"ה בשש) ותוס' (ד"ה הבא מלח) כי, מאחר שהפת בבית ריש גלותא הייתה נקיה ומשובחת לא נדרש היה להטעים אותה בתוספת מלח לכבוד הברכה ופרוסת המוציא לאור האמור סוברים התוס' כי פת משובחת איננה חייבת בטיבול.

רבינו מנחם (הובא דבריו בתוס' ד"ה הבא מלח) חולק על שיטת התוס' וסובר כי גם בסעודה שנאכלת בה פת נקייה יש חובת טיבול במלח משום דברי המדרש "כשישראל יושבין על השולחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והן בלא מצוות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם".

ובשבלי הלקט (סי' קמא, הובא דבריו גם בב"י סי' קסז) כתב בשם הגאונים, כי יש לטבל את פרוסת המוציא במלח (גם באכילת פת נקייה) משום שנאמר "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב יג) והשולחן כיום (כשאין בית המקדש קיים) נחשב כמזבח כדברי הגמ' "… בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שאין בית המקדש קיים שולחנו של אדם מכפר עליו" (ברכות נה ע"א; מנחות צז ע"א; חגיגה כז ע"א  ועי' רש"י ד"ה שולחנו ותוס' ד"ה שולחנו).

הערוך (ערך בשש) וכן הרמב"ם (הלכ' ברכות פרק ז הלכה ג; עי' ביאור דברי הרמב"ם בב"י סי' קסז ובכסף משנה ד"ה אין בוצע) סוברים כי, ככל שבכוונת הסועד לאכול פת ללא טיבול או ליפתן הרי שאין עליו חובה לטבל את פרוסת המוציא במלח או ליפתן, ומבאר הערוך כי דברי רבא בר שמואל "לית דין צריך בשש" מתפרשים כדברי התרגום בספר איוב (פרק ו פסוק ו) שהמילה "בשש" משמעה טיבול ולפיתן (ליפתן בלשון המשנה מתורגם למילה בשש בלשון רבנן) וממילא דברי רבא בר שמואל מתפרשים שאין הפת צריכה טיבול במלח משום שכוונתו הייתה לאכול את הפת ללא טיבול (ללא בשש)  וכפי שכאמור הפס' בספר איוב (פרק ו פס' ו) "היאכל תפל מבלי מלח" מפורש על ידי התרגום "כמא דמתאכיל מידי בשש ללא מילחא"

לאור האמור עולה כי, לשיטת רש"י ותוס' במסכת ברכות פת נקייה ומשובחת איננה צריכה טיבול במלח, לשיטת רבינו מנחם ושבלי הלקט יש לטבל במלח כל פת משום שהמלח מגין מן הפורענות ומשום שהשולחן דומה למזבח והקרבן חייב במלח, ולשיטת הערוך והרמב"ם אכילת פת לבדה ללא תוספת טיבול אינה מחייבת את טיבול פרוסת המוציא במלח (שאין בכך משום פגיעה בפרוסת המוציא שכן גם בהמשך הסעודה הפת נאכלת ללא טיבול).

• טיבול פת נקייה במלח

להלכה פוסק השולחן ערוך (או"ח סי' קסז סעי' ה) את שיטת רש"י תוס' והרמב"ם: "לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן ללפת בו פרוסת הבציעה, ואם היא נקיה או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו או שנתכוין לאכול פת חריבה אינו צריך להמתין"

הרמ"א מגיהה ומוסיף לפסוק להלכה גם את שיטת השבלי הלקט ורבינו מנחם: "ומכל מקום מצוה להביא על כל שולחן מלח קודם שיבצע כי השולחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח והוא מגין מן הפרענות"

לאור האמור עולה כי גם בסעודה שנאכלת בה פת נקייה ואין חובת טיבול במלח משום כבוד הברכה ופרוסת המוציא, קיימים טעמים נוספים לטיבול הפת במלח (הגנה מהפורענות וחובת נתינת מלח על גבי הקרבן).

• טיבול ג' פעמים

לעניין אופן טיבול פרוסת המוציא במלח כתב המשנה ברורה (סי' קסז סע"ק לג) בשם המקובלים כי, יש לתת את פרוסת  ג' פעמים במלח (ולא לתת את המלח על גבי הפרוסה).

ובפסקי תשובות (אורח חיים סימן קסז אות ה) כתב כי בעת נתינת פרוסת המוציא במלח יש לכווין: "… להמתיק הגבורות ולסלק הסט"א מהשלחן, וגם בשב"ק יכוין כוונה זו, אך מנהג החת"ס זצ"ל ותלמידיו אחריו לא לטבל בליל שב"ק פרוסת המוציא במלח, ומ"מ צריך שיהיה המלח על השלחן, ויש להשאיר המלח על השלחן עד לאחר ברכת המזון.

ואם אין לו מלח יוכל  לעשות בפרוסת המוציא כעין טיבול ג' פעמים בחלק אחר של לחם, כי לח"ם אותיות מל"ח, ומנהג העולם בהעדר מלח לטבל הפת בשאר מאכלים ותבשילים שיש בהם מלח…"

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה