שנתיים חלפו מאז האסון, והשבוע שבו אחרוני החטופים החיים הביתה בזמן שנמשך המאמץ להחזיר את יתר החללים. בלבבות המשפחות, הכאב הפך לצלקת והשקט שאחרי הסערה עדיין מהדהד. זהו סיפור על תהום של אי-ודאות שהפכה לשיעור באמונה, ועל שיקום ארוך ודומם. זהו גם סיפורם של הגשרים הבלתי צפויים שנבנו ברגעי השבר הגדול ביותר, והוכיחו שכוחה של ערבות הדדית יכול לנצח כל חושך.
שנתיים חלפו, אך נדמה שהזמן עצר מלכת. עבור מאות משפחות בישראל, היום שבו נחטפו יקיריהן אינו זיכרון רחוק, אלא מציאות חיה, פועמת ונוכחת. גם שנה אחרי שובם של אחרוני החטופים, המאבק לא באמת תם, הוא פשוט החליף פנים. את הזעקה למען שחרורם החליפה שתיקה רועמת של התמודדות, ואת הריצה בין פוליטיקאים החליפה הליכה איטית ומייסרת בנבכי הנפש.
"בהתחלה, היינו באפלה מוחלטת", משחזרת אם לאחד השבים. "לא היה למי לפנות, לא היה מי שיקשיב. דפקנו על כל דלת, צעקנו בכל מקום, והרגשנו שאנחנו לבד מול קיר אטום. השקט היה צורב יותר מכל רעש".
השבועות הראשונים היו מסע הישרדות בתוך הכאוס. משפחות מכל קצוות הארץ, שעד אותו רגע היו זרות זו לזו, הפכו לגוף אחד, למשפחה שותפת גורל. הן חלקו מידע, חיזקו זו את זו במסדרונות קרים, והתפללו יחד במאהל המאבק שהפך לביתן השני. אך בתוך ים התמיכה הציבורית, הן חשו בחסרונו של חיבור עמוק יותר, החיבור לעולם הרוחני, לגדולי ישראל, למקור הכוח של עם ישראל לאורך הדורות. ואז, הגיע הטלפון ששינה את התמונה.
הגשר שבלב הסערה
בצד השני של הקו היה חן אביגדורי, שאשתו ובנותיו נחטפו. הוא פנה אל העיתונאי והפרשן ישראל כהן בשאלה פשוטה וצורבת: "מדוע הציבור החרדי לא מתגייס לסייע למשפחות החטופים?".
כהן חש שהשאלה הזו היא רגע מכונן. "הבנתי שאני לא יכול להישאר רק עיתונאי שמדווח", הוא מספר בראיון ל'חדשות JDN'. "זו לא עוד כתבה, זו קריאה מהלב. החלטתי להיות חלק מהמאבק, ולעשות משהו שיחבר בין הציבור החרדי לבין המשפחות, בין עם ישראל לה'".
מכאן, החל כהן במסע אינטנסיבי. הוא הפך לגשר אנושי בין המשפחות השבורות לבין בתי גדולי הדור. הוא מתאר כיצד משפחות שבורות וכבדות לב, שחלקן לא הכירו את העולם החרדי מקרוב, נכנסו לחדריהם של הרבנים ויצאו עם הארת פנים ותקווה מחודשת. אחד הרגעים שנחרתו בו במיוחד התרחש בבית הרבנית קולדצקי. "היא הראתה למשפחות שק ענק מלא בפתקים עם קבלות טובות של ילדי חיידרים ובנות סמינרים שכתבו ‘מקבלים על עצמנו מצווה למען החטופים’. כשהיא הראתה להם את השק, ראיתי איך דמעות של התרגשות מציפות את עיניהם. הם הבינו פתאום שהציבור החרדי איתם, שכלל ישראל מתפלל עליהם".
אמונה שמנצחת כל חושך
החיבור הזה בין המשפחות לעולם התורה הצית מהפכה של אמונה. במקביל לתפילות ולעצרות ההמוניות, החלו להתגלות סיפורי גבורה רוחנית מתוך השבי עצמו. התברר כי בזמן שמשפחות התחזקו מבחוץ, יקיריהן התחזקו מבפנים.
כהן חושף שלכל משפחה כמעט היה סיפור אמוני משלה. "היה כאן תהליך מדהים שבו כל משפחה התחזקה מבחוץ, וכל חטוף התחזק מבפנים, באותה מצווה ממש, בלי לדעת אחד על השני. זו השגחה פרטית ברמה שאתה רק עומד מול זה ומרגיש יראה".
הוא מספר, לדוגמה, על אמו של אביתר דוד. "היא סיפרה לי אחרי ביקור אצל מרן ראש ישיבת פוניבז', הגרב"ד פוברסקי: "הייתי אצל ראש הממשלה, הייתי אצל נשיא ארצות הברית, אבל המקום שבו הרגשתי את האנרגיה הרוחנית, שבו ידעתי שאני באמת פועלת ישועות, זה היה בחדרו של ראש הישיבה’. אתה מבין את ההבדל?".
ויש גם את סיפורן של מירב ואגם ברגר. "הבת הייתה אמורה להשתחרר בשבת, והאמא התייעצה עם רבנים בכדי להימנע מחילול שבת. בסוף היא שוחררה דווקא באמצע השבוע. אחר כך התברר שגם היא עצמה הקפידה לשמור שבת בשבי. כאילו השמים סידרו ששמירת שבת אחת תתחבר לאחרת".
כהן ממשיך: "עומר שם טוב עשה קידוש על מים במנהרות החשוכות, ואמו התחזקה בדיוק באותם ימים בשמירת שבת. אליה כהן הניח תפילין במנהרה, בעוד שאמו פרסמה בארץ כרוזים לעורר אחרים במצווה. קית' סיגל, שלא גדל בבית דתי, נזכר בגמרא שלמד בילדותו ובירך 'המוציא לחם מן הארץ' על פיסת לחם יבשה. אלה סיפורים שנראים כלקוחים מדפי ההיסטוריה, אור קטן שמנצח את החושך הגדול ביותר".
ולבסוף הוא מתרגש במיוחד כשהוא מדבר על סשה טרופנוב. "האמא ילנה, הבן סשה והכלה ספיר היו כל אחד בשבי במקום אחר, וכולם יצאו משם מחוזקים באמונה. ילנה פנתה לרב זילברשטיין וביקשה ברכה שבנה יתחזק. כששוחרר, הוא אמר לה: 'רק אלוקים הציל אותי שם במנהרות', זה נס בתוך נס".
עם אחד, לב אחד
המאבק המשותף יצר רגעים נדירים של אחדות ישראלית. כהן זוכר את המסע של משפחות החטופים לירושלים, שעבר דרך טלז סטון (קריית יערים). "תושבי המקום יצאו החוצה עם דגלים, מוזיקה חסידית ודמעות בעיניים. חן אביגדורי, שהיה באוטובוס, אמר לי: 'ברגע הזה הרגשנו שהחרדים איתנו'. זה היה עם אחד, בלי חומות, בלי מחיצות".
"התקשורת החרדית כולה התגייסה", הוא מוסיף. "כלי התקשורת המרכזיים פרסמו מדי יום את שמות כל החטופים לתפילה. זו הייתה אמירה רבת עוצמה של אחריות ושל הזדהות. ילדים קראו תהילים, סמינרים ערכו הפרשות חלה. התחושה הייתה שכל עם ישראל נושא את אותן משפחות על הכתפיים".
היום, כששגרת החיים מנסה לחזור למסלולה, והמאבק הציבורי של מרבית המשפחות התחלף בהתמודדות אישית, הכוחות שנבנו באותה תקופה הם אלו שמחזיקים משפחות רבות. "כשהוא חזר, חשבנו שהקושי נגמר, אבל אז התחיל קושי אחר, שקט יותר", מספר אב לאחד החטופים. "ללמוד מחדש איך לחיות, איך לצחוק, איך לא לפחד מהשקט. התמיכה של הקהילה והאמונה שנבנתה בנו אז, הן העוגן שלנו היום".
מאז אסון שמחת תורה מתחוללת בארץ מהפכה רוחנית שקטה. משפחות החטופים הפכו לקטר של ההתעוררות הזו. הציבור החרדי לא עמד מנגד, ובמקביל, מאות משפחות מצאו מחדש את הדרך לאמונה. השבי אולי נגמר, אבל הוא השאיר מורשת נצחית של אחדות.
ישראל כהן מתבונן לאחור ומוסיף: "הייתי רק עיתונאי קטן, אבל זכיתי להיות שליח של משהו גדול ממני לאין שיעור. אם עליי לסכם את התקופה הזו במשפט אחד, הוא היה: האמונה ניצחה. הנס האמיתי הוא לא רק ששבו החטופים, אלא שגם הלבבות שבו הביתה".
