כתיבה: חוי אייזנבך
בכל סיבוב שופינג בקניון או במרכז המסחרי, גם אם רק יורדת לקנות חלב, היא עושה סיבוב בחנות בגדי תינוקות. מלטפת בדים רכים במידת ניו בורן. מדמיינת מה תרכוש, איך תסדר במדפים. לפעמים גם מציצה בחשאי על תצוגת העגלות. דונה או בוגבו מהדגם החדש? היא מתייעצת עם הצ'אט. חופרת על המלצות, משווה מחירים. למרות שבכלל יש עוד זמן.
אבל בטן קטנטנה שמציצה אליה בכל בוקר מהמראה, מזכירה לה שהזמן בכל זאת זז, גם אם נדמה שהימים משתרכים לאט. בספר שרכשה ב 99 ש"ח היא מקבלת הסבר מדויק על כל שבוע, מה היא אמורה להרגיש ומה גָּדֵל בתוכה. שלמה בעלה צוחק שהיא מגזימה: "את מזמנת לעצמך תופעות לוואי, בדיוק לפי מה שאת קוראת".
אבל לה לא אכפת. להקיא בבוקר, להתעייף אחרי צהריים, גם לא מהצרבות שהתחילו לאחרונה אחרי ארוחת ערב. בפנים נעים לה וטוב. והחיים שמתפתחים בתוכה מרגשים אותה בכל רגע ביום, בכל נשימה.
בלילה חשוך, יומיים אחרי שהחלה סוף סוף להרגיש תנועות, כאב חד ומוזר מעיר אותה.
"בית חולים", חותך שלמה כשהוא מזהה בעינייה את עוצמת הכאב.
"אין דופק", תבשר אחות מנומנמת חצי שעה מאוחר יותר, כאילו היא מקריאה ממצאי בדיקות דם שגרתיות.
"מה זאת אומרת אין דופק?" היא תשאל, מבולבלת. "אז תמצאו אותו".
"אין דופק אני מסבירה", תענה שוב האחות במיון נשים. "ואי אפשר להחזיר לחיים את מי שכבר לא".
רק הבהלה בפניו של שלמה, מבשרות את הרע מכל, את האמת הקשה בפנים.
שלוש שעות אחרי היא כבר בחדר ניתוח. על הפרוטוקול הרפואי מופיעים בגדול המילים שבוע 21+3. גוזרים את גורלה. רק מאוחר יותר היא תבין את המשמעות.
"את לא זכאית לחופשת לידה", מסבירה לה נציגה נחמדה בביטוח לאומי. "בישראל לידה שקטה נחשבת החל משבוע 22".
אז מה אני? היא שואלת את האוויר הריק בבית.
אמא מתה – חיה. אמא שהייתה לה תינוקת אמיתית, שרק לפני שלושה ימים פרפרו בה חיים של ממש. ועכשיו מה? היא צריכה לקום בבוקר לעבודה? לקבור את בגדי ההריון היפים שקנתה רק שבוע שעבר וכ"כ חיכתה כבר ללבוש? למחוק 21+3 שבועות שהייתה כמעט אמא, כמו שמוחקים היסטוריית חיפוש בצ'אט?
"יהיו לכם עוד ילדים חיים", מנחמת חמותה בטלפון. והמילים דוקרות. היא לא רוצה עוד ילדים. היא רוצה את התינוקת שלה בחזרה. את הנשמה הטהורה שהפכה אותה לאמא. למרות שאף גורם לא מכיר בה כהורה. שאין רישום במשרד הפנים ואין חופשה וגם לא לידה.
ואם יש כאב שהיא לא מסוגלת לשאת, זאת דווקא העובדה שאין מי שמבין אותה. לא החברות שמצפות לילדים, גם לא אלה שכבר ילדו. אפילו לא שלמה בעלה. כי להיות חצי אמא זאת הגדרה ששמורה ליחידות. בודדות.
את ריצות בוקר שהיא עושה עם קרניה הראשונות של השמש, אחרי לילות נטולי שינה, היא דוהרת ברחוב ז'בוטינסקי שרק מתחיל את היום. שומעת פודקאסט על אובדן, בוכה למרות שלא מתחברת. מנסה לעצום עיניים בכוח מול חלון הראווה של חנות "מוצצים". רק לא לראות עגלות, שמיכות ורודות, וארנבונים.
ממשיכה ישר, דוהרת קדימה. מחפשת מקום לפזר את הכאב, את השאלות, למצוא מחדש זהות ומשמעות.
***
אם רק הייתה מרימה עיניים למעלה, לא גבוה מידי. קומה 15, בר כוכבא פינת ז'בוטינסקי. היתה מוצאת מקום שיחבק את כל השאלות, הפחדים והדמעות. יעניק לגיטימציה לקשת הרגשות, ואולי גם יפריח קרן אור של תקווה חדשה.
המחלקה לתמיכה הרגשית של 'בוני עולם', נועדה עבור כל אישה או זוג שמרגיש שהמשא כבד עליו. עבור כל מי מחפש מקום בטוח להישען, להתפרק ואז להבנות מחדש, מחוזק יותר ומלא כוחות להמשך המסע המאתגר של הרחבת המשפחה.
אם עברת לידה שקטה, הפלה או הריון בסיכון ואין מי שיחלוק איתך את המסע הכבד. אם אתם זוג שמצפה לילדים ועוברים דרך מאתגרת מנטלית, רגשית ו/או זוגית . לחצו כעת כאן כעת או חייגו 03-949-1212
