החג עבר. החנוכיות חזרו לארון, הילדים חזרו למסגרות, וכולנו נוצרים בלב רגעים יפים של משפחתיות. נסו רגע להיזכר ברגעים האלו: הריח של הלביבות, הצחוק של הילדים במסיבות החנוכה, החמימות של הנרות המרצדים, השמחה המשפחתית המגבשת.
עכשיו, קחו את התמונה הזו – ותקרעו אותה לגזרים.
כי בדיוק באותם רגעים, כשאנחנו התכנסנו לשיר ולשמוח, בבית משפחת אייזנבך ישבו שמונה יתומים על כיסאות נמוכים. בלי לביבות, בלי דמי חנוכה, בלי אמא. במקום שירת "הנרות הללו", נשמעו בבית זעקות שבר ובכי קורע לב של יתומים טריים שאיבדו את עולמם ברגע אחד.
הבוקר שהתחיל רגיל – ונגמר בלוויה זה התחיל כמו עוד בוקר שגרתי של ערב חנוכה. מרת יוכבד אייזנבך ע"ה, האמא המסורה שהייתה הלב הפועם של הבית, שלחה את הילדים למוסדות החינוך. היא עטפה אותם באהבה, דאגה לכל מחסורם, והם יצאו מהבית בתחושת ביטחון שיש מי שמחכה להם. שעות ספורות אחר כך – בצהריים אחד, כשהשמש עוד עמדה במרום – היא התמוטטה בפתאומיות. דום לב. ברגע אחד, החיים נעצרו. הילדים שיצאו בבוקר עם חיבוק של אמא, חזרו לבית יתום, לאמא שנלקחה בחטף לבית עולמה.
תורמים עכשיו, ומשמחים את היתומים לחצו כאן
להישאר לבד בחושך חנוכה הסתיים, ואנחנו חוזרים לשגרה. אבל עבור שמונת היתומים, אין לאן לחזור. החושך לא התפזר עם סיום החג – הוא רק נהיה סמיך יותר. הם נותרו ללא הדמות המייצבת, ללא העוגן הרגשי, ללא היד המלטפת. החלל בבית זועק.
אי אפשר להישאר אדישים מול המחשבה הזו: בזמן שאנחנו חגגנו, הם קרעו קריעה בבגד. בזמן שאנחנו הדלקנו אורות, להם כבה האור של הבית.
עכשיו, כשהחג מאחורינו, זה הזמן שלנו לפתוח את הלב. בהוראת הרבנים שליט"א, הוקמה קרן חירום כדי להציל את הבית הזה מהתפרקות מוחלטת. זה לא מותרות – זה פיקוח נפש. הם צריכים יציבות, הם צריכים תמיכה כלכלית שתאפשר להם לשרוד את היום שאחרי ה"שבעה".
אל תשאירו אותם לבד בחושך הגדול הזה.
תורמים עכשיו, ומשמחים את היתומים לחצו כאן
