מאז שקבע ארגון האומות המאוחדות את יום שחרור אושוויץ שהיה ביום 27 בינואר – כיום הזיכרון הבין-לאומי להנצחת קרבנות השואה, נערך הטקס הראשי ברוסיה מדי שנה במוזיאון היהודי במרכז מוסקבה, בהשתתפות נציגי ממשל, שגרירים רבים ואישי ציבור מובילים.
האירוע נערך באגף הדרומי של המוזיאון, בהיכל שכולו מוקדש להנצחת מלחמת העולם השנייה, בה נחשפים אלפי המבקרים מדי יום למסירות הנפש של קדושי השואה הי"ד, להתמודדות הקשה במהלך כל שנות המלחמה בכלל וברוסיה בפרט, עד לסיום המלחמה עם הגעת כוחות צבא האדום לברלין ושחרור מחנה אושוויץ.
את אירוע הזיכרון הנחה השנה איש הציבור הרוסי המפורסם איגור מירקורבאנוב, ונפתח בידי נשיא איגוד הקהילות היהודיות ברוסיה הרב אלכסנדר ברדה. דברים נרגשים נישאו בידי שגרירי המדינות ישראל, גרמניה, פולין ובריטניה.
לאחר שהרב הראשי הגאון רבי בערל לאזאר שליט"א, אמר את תפילת "קל מלא רחמים" לזכר ששת מיליוני הקדושים הי"ד, הקריא הרב הראשי את איגרתו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שבעבר גם השתתף מספר פעמים באירוע זה.
לפני שהודלקו שישה נרות לעילוי נשמת הקדושים, נשא הרב הראשי את הנאום המרכזי, ובדבריו אמר: "התכנסנו היום להתייחד עם זכרם של ששת המיליונים – הטרגדיה האיומה ביותר בתולדות עמנו, ופצע מדמם בהיסטוריה האנושית כולה. תודה לכל מי שבחר להגיע ולהיות כאן.
השואה לא הייתה מלחמה בין צבאות, אלא תעשיית מוות מתוכננת נגד אזרחים – קשישים, נשים וילדים – שחטאם היחיד היה יהדותם. מול זוועה כזו, עולה השאלה: למה להמשיך ולחטט בפצעים? למה לחשוף את ילדינו לרוע הזה בעולם שלכאורה השתנה?
התשובה נמצאת בתורתנו הקדושה. התורה מזהירה אותנו: "וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". המסר ברור: מי שיודע מהו סבל, מחויב לעשות הכל כדי למנוע אותו מאחרים.
השואה התרחשה לא רק בגלל רוע הנאצים, אלא בגלל שתיקת העולם. מדינות חשבו ש"זו לא הבעיה שלנו", והאדישות הזו סללה את הדרך לרצח העם ולמלחמת עולם שגבתה עשרות מיליוני קורבנות. הלקח עבורנו חד: אדישות לסבלו של האחר היא פתח לאסון.
הזיכרון חיוני במיוחד היום, כשאנו רואים שהרוע לא נעלם. יש המכחישים את השואה מתוך רצון לשחזר אותה. ראינו זאת בכאב רב לאחרונה, עם הירצחם של חטופים חפים מפשע. מול רוע כזה אין מקום לסובלנות – יש להילחם בו עד חורמה.
אך בתוך החושך, עלינו לזכור גם את נקודות האור:
אנו מצדיעים לחסידי אומות העולם, שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים.
אנו מוקירים תודה עמוקה לחיילי הצבא האדום, משחררי אושוויץ ואירופה כולה, שבגבורתם ובדמם עצרו את מכונת ההשמדה הנאצית. בזכות האנשים הללו, רבים מאיתנו עומדים כאן היום.
המשימה שלנו כעת היא חינוך. עלינו להעביר לדור הבא לא רק את זיכרון הכאב, אלא את הציווי המוסרי: להוסיף אור, להילחם בשנאה ולבנות עולם המושתת על עזרה הדדית. זוהי חובתנו לקורבנות, למצילים, ובעיקר – לילדינו, כדי להבטיח להם עתיד של שלום וביטחון.
