הסוד של אמא באיסוף הילדים בתוך ה"מרחב הקולי" / דעה

ויקהל משה – כל אמא חכמת לב

עוד בוקר שהתחיל בשעת לילה, כשהטלפון רעד בהתראה. סיבוב וחצי נוסף במיטה, ואזעקה חדה הודיעה על סיומו של הלילה. ילדים רועדים מקור ומבלבול, וזהו – היום התחיל.

הבוקר מתקדם בעצלתיים, כשהעייפות מהלילה הלא שקט מלווה כל תנועה בבית. הניסיון להכניס סדר בבלגן מוביל אותנו אל רגע האמת של היום:

השעה כבר 9:30. שיעור ראשון ב"מרחב הקולי". נתי, בכיתה ז', ממש לא בעניין לשבת ולשמוע את הרֶבֶּה דרך השפופרת. הוא כבר עבר כל כך הרבה "פעימות" של למידה טלפונית בשנים האחרונות, והפעם נראה שנשבר לו.

בחדר השני נעמה מנסה להתרכז בדף חשבון כשקולה של המורה בוקע מהמכשיר, ומוישי הקטן – שנולד לתוך מציאות של קורונה והיום הוא כבר בכיתה א' – מטייל בבית עם דמעות בעיניים. הוא שומע את הרֶבֶּה מתפלל בהקלטה, אבל לא מוצא איפה אוחזים בסידור.

ואמא? היא מנסה להיות בכל מקום. לעזור לנעמה עם השברים, למוישי עם המילים, אבל לשכנע את נתי לשבת… היא מרגישה שזה פשוט גדול עליה.

היא נזכרת בפרשה: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה". רש"י מסביר שמשה לא אסף אותם בידיים, אלא הם נאספו מאליהם על פי דיבורו. הלוואי שזה היה כל כך פשוט, היא חושבת לעצמה. אבל אז היא מוצאת נחמה רגעית.. כשמשה דיבר אל העם, היה זה למחרת יום כיפור, ברגע של שיא וקדושה. גם אצלה, בשנותיה כמורה, ביום הראשון של הלימודים כולן תמיד היו מרוכזות וקשובות, באותם רגעים הן נאספו על פי דיבורה ולא הייתה צריכה לאסוף בידיים. הקושי הוא כאן, בשגרה המתוחה שנכפתה עלינו במלחמה, כשצריך לאסוף את הילדים "בידיים" ממש.

ואז, כשהיא כבר כמעט מרימה ידיים, היא נזכרת שיש למשה רבינו עוד שיטה של איסוף – לא של אנשים, אלא של לבבות.

אולי הדרך לעורר את נתי היא לא בלחץ, היא אומרת לעצמה, אלא בדרך שבה משה אסף את התרומות למשכן. משה לא דרש, הוא פנה אל הלב: "כָּל נְדִיב לִבּוֹ", "אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ", "אִשָּׁה חַכְמַת לֵב". הוא לא חיפש רק את התוצאה הטכנית, אלא את הרצון הטוב שחבוי בפנים.

במקום עוד ויכוח, היא מנסה לראות את ה"חכמת לב" של נתי: "נתי, אני רואה כמה זה קשה לך, ואני באמת מעריצה אותך שאתה בכלל מנסה. אני יודעת שאתה מספיק חכם כדי לא לוותר לעצמך, גם כשזה נראה בלתי אפשרי".

אולי כשנפסיק לנסות רק "לאסוף אותם בידיים" ונתחיל להאמין בלב שלהם, משהו ייפתח.

במשכן זה נגמר ב"וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא" – הם פשוט לא רצו להפסיק לתת. אולי אם ניתן להם מספיק כוח ומילים טובות, גם נתי ימצא בעצמו את הרצון להמשיך.