מאחורי הערפל: מה באמת טראמפ רוצה, ומה מעניק לאיראן תעוזה / פרשנות

מאחורי כל השיח הרועש על רשימות דרישות, קווים אדומים ואיומים אפוקליפטיים שהציב טראמפ מול איראן – יש מטרה אחת, יחידה ומוגדרת, שלשמה הופסקה האש ונפתחו השיחות עם טהרן: הוצאת האורניום המועשר משטח איראן.

לא פירוז גרעיני מלא. לא עצירת תכנית הטילים. לא ניתוק משמרות המהפכה מארגוני הפרוקסי. כל אלה הם דרישות חשובות, אך אף אחד בירושלים ובוושינגטון אינו מאמין ברצינות שאיראן תקיים אותן כל עוד משמרות המהפכה שולטים ברפובליקה האסלאמית. מי שיאכוף אותן בפועל – יהיו מטוסי הקרב הישראלים והאמריקאים בשנים הבאות, לא נייר של הסכם.

אבל יש דבר אחד שמטוסי קרב אינם יכולים לעשות: להוציא אורניום מועשר מתחת לערימות ההריסות.

הבעיה הטכנית שהפכה לבעיה מדינית

במהלך מבצע "עם כלביא" מפציצי ה-B2 האמריקאים עשו את עבודתם והשלימו בהצלחה את מבצע "פטיש חצות". המתקנים הגרעיניים הוכו. אך התוצאה יצרה מורכבות לא פשוטה. החומר הרגיש קבור כעת עמוק תחת ההריסות, ופינויו מצריך פעילות ממושכת של כלי הנדסה כבדים, כוחות מיוחדים ונוכחות פיזית ממושכת על אדמת איראן. מדובר במבצע בהיקף שאין לו אח ורע: מאות חיילים, ציוד כבד, ימים ארוכים – ועדיין ללא ודאות שהמשימה תושלם. כוח קומנדו, מיומן ככל שיהיה, אינו יכול לבדו לפנות ערימות פסולת בהיקף כזה.

זו בדיוק הסיבה שטראמפ מפעיל לחץ אדיר על המשטר האיראני – חסימת מצר הורמוז, איום בתקיפת מתקני אנרגיה ותשתיות אזרחיות. אך הבעיה היא שבטהרן מבינים היטב שמימוש מלא של האיום כרוך בהרעבת מיליוני איראנים, וקשה להאמין שהנשיא האמריקאי ירחיק לכת עד לשם. למרבה הצער, האיראנים עצמם אינם מאמינים שיעשה זאת – וזו בדיוק הסיבה שהם אינם נכנעים.

ועם זאת, נושאת מטוסים שלישית הנעה לאזור, ורכבות אוויריות בלתי פוסקות של ציוד לחימה ואלפי חיילים המועברים לכיוון האזור – כל זה גורם לצמרת האיראנית אי-נוחות של ממש.

חוסר אמון הדדי – ומה שנותר ממנו

בין הצדדים שורר חוסר אמון מוחלט, ומובן מאליו. האמריקאים אינם סומכים על הבטחות איראן – בפרט לאחר שהסכם הגרעין של אובמה משנת 2015 הופר על ידי האיראנים בלי סוף פעמים. טראמפ עצמו פרש ממנו ב-2018. האיראנים, מצידם, איבדו כל אמון בטראמפ לאחר שיצאו פעמיים לשיחות עמו – ובכל פעם התעוררו לפתע ומצאו את מטוסי חיל האוויר מעל ראשם.

בתוך חוסר אמון כזה, מה שווה הסכם? לכלום. ולכן, המטרה האמיתית של השיחות אינה הסכם – אלא הזזה פיזית של חומר. דבר אחד מוחשי, שניתן לאמת, ושאי אפשר לשקר לגביו: האורניום המועשר יוצא מאיראן, או לא יוצא.

שתי אפשרויות – ושתיהן קשות

אם האיראנים יסרבו להוציא את האורניום, יעמדו בפני ישראל וארצות הברית שתי אפשרויות בלבד: האחת – מבצע צבאי ענק ומורכב לפינוי החומר בכוח, שהיקפו ומשמעויותיו כמעט אינם ניתנים לדמיון. השנייה – הטמנת החומר מתחת לעוד שכבות של הפצצה מסיבית, עד שאף גורם לא יוכל לגשת אליו בעתיד הנראה לעין.

ברגע שהאורניום יוצא מהמשחק – אפשר להכריז על ניצחון. יתר הסעיפים יישארו כדרישות פתוחות, שיטופלו ביום אחר, על ידי טייסים ולא על ידי דיפלומטים.

השאלה שנותרת

השאלה הגדולה אינה טכנית – היא פוליטית: האם טראמפ יכול לאמת את האיומים שהשמיע? מחיצת תחנות הכוח באיראן משמעה הרעבת מיליונים. קטסטרופה הומניטרית. קשה להאמין שיגיע לשם. גם האיראנים אינם מאמינים – וזה בדיוק מה שמקשה על הסגירה.

כעת נותר להמתין: האם האיומים יפחידו מספיק את טהרן, או שמא תבחר איראן לקחת את ההימור המסוכן ביותר שלה.

אחת השאלות שמעסיקות בימים אלה את הציבור בישראל היא שאלת העיתוי, מתי יחליט הנשיא טראמפ לקטוע את הפסקת האש ולצאת לתקיפה באיראן. קשה לענות על שאלה כזו בדיוק רב. ארה"ב וישראל עושות לא מעט על מנת להטעות את איראן ואת כולנו בנושא.

בהקשר זה, כדאי לציין שישנה סיבה נוספת להפסקת האש, מעבר לכל שיחות המו"מ שהתקיימו בפקיסטן. והיא: חידוש מלאים. האמריקאים מדברים על כך בפירוש. כמויות החימושים בהם נעשה שימוש במבצע הקודם אינה מעטה ויש צורך בשינוע רכבות אוויריות לחדש את מלאי החימושים, המזון והציוד הלוגיסטי.

בנוסף לחידוש האספקה, כוחות נוספים נעים לכיוון המזרח התיכון, כמו נושאת המטוסים השלישית, ג'ורג' בוש. ייתכן מאוד שכאשר כל הכוכבים יסתדרו, תחל מערכה נוספת מול איראן.

לסיום נאמר: הכל יכול לקרות בכל רגע, אבל זה היה נכון גם אתמול, ויהיה מדויק גם מחר.