עם דעיכת הפעולה הצבאית רחבת ההיקף של ארה"ב נגד איראן, הגיעה העת לשלב השני במערכה נגד הרפובליקה האסלאמית הרדיקלית: הדחת האייתוללות ומשמרות המהפכה מן השלטון. הגיעה העת לשינוי משטר.
בתמיכה נכונה מבחוץ, הדבר אמור להיות אפשרי. מיליוני איראנים ודאי מבקשים זאת. אומנם, לא נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ולא ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הגדירו שינוי משטר כיעד רשמי של המתקפה הצבאית הנוכחית נגד איראן, אבל שני המנהיגים עודדו מפגינים איראנים להשיב לעצמם את מדינתם מידי הבריונים צמאי הדם ורודפי השמדת העם הממשיכים לדכא את אזרחי איראן, והשואפים למחוץ את המערב ולהשמיד את ישראל.
בסופו של דבר, רק שינוי משטר יכול לנטרל לטווח הארוך באמת ובתמים את האיום הגרעיני של איראן, ורק העם האיראני עצמו יכול להפיל את המשטר.
יש דברים רבים שארה"ב, ישראל ואחרים יכולים לעשות כדי לתמוך בהתגבשותה של אופוזיציה איראנית נחושה: ניהול קמפיין תעמולה אגרסיבי נגד המשטר (למשל באמצעות כלי תקשורת ייעודי אנטי־משטרי), אימון פלגים אופוזיציוניים בתוך איראן וציודם בנשק, הגברת תקיפות גלויות וחשאיות נגד מפקדי משמרות המהפכה והבסיג', וכן המשך שחיקת צבאות השלוחים של איראן בעיראק, בלבנון, בעזה ובתימן.
מעל הכול, חיוני לשמר את מצור הכלכלה והנפט הנוכחי על איראן, ללא כל הקלה בסנקציות על המשטר וללא נסיגה של כוחות אמריקניים משמעותיים מן האזור.
ארה"ב, ישראל ואחרים היו צריכים לפעול כך במהלך ארבעים השנים האחרונות – אך כמעט איש לא עשה זאת. למרבה הצער, כל מי שדגל במאמץ שיטתי לשינוי משטר באיראן נחשב למוזר ומעצבן, כמטיף למדיניות בלתי מציאותית.
אחד מאותם דון קישוטים היה אורי לוברני המנוח, שהלך לעולמו בשנת 2018 (ואני הספדתי אותו אז כנביא שלא זכה להכרה). משאת נפשו הייתה לראות את המשטר האסלאמי־מהפכני באיראן מופל, והוא האמין בכל ליבו כי ישראל ומדינות המערב יכולות וחייבות לעשות הרבה יותר כדי להביא לכך.
לוברני היה דמות מרכזית בממסד החוץ והביטחון של ישראל במשך 60 שנה, והייתה לי הזכות להכירו. הוא הבריח עולים יהודים לארץ ישראל המנדטורית במסגרת ההגנה, ולחם במלחמת העצמאות. שימש ראש לשכתו של שר החוץ משה שרת, ויועץ לענייני ערבים ומנהל לשכה של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון. הוא שירת תחת כל ממשלות ישראל עד ימי נתניהו.
בעת כהונתו כשגריר באתיופיה היה בין מובילי מבצע שלמה, שהביא לישראל כ-20 אלף יהודים מאתיופיה. בשנות ה-80 היה מתאם הפעולות בלבנון, וניסה – ללא הצלחה – להשיב את הנווט הישראלי השבוי רון ארד.
ובעיקר, שימש ראש הנציגות הישראלית בטהרן בשנים 1973–1978, בשנותיה האחרונות של הברית ההדוקה בין ישראל לאיראן טרם נפילת השאה. התפרסם בכך שחזה את נפילת השאה חצי שנה מראש – אך איש לא האמין לו, לרבות אנליסטים של ה-CIA.
לובראני יצא למסע אישי, בן 40 שנה, לעידוד שינוי משטר באיראן. הוא פרסם מאמרים וניירות מדיניות שהציגו את האפשרות והצורך בכך, והציג את טיעוניו בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע בוושינגטון ובירושלים – אך לא רבים אכן הקשיבו.
הוא האמין כי איראן תשיג נשק גרעיני בדרך זו או אחרת, וסבר כי לצד שאיפותיה המהפכניות־אסלאמיות הרדיקליות, הדבר יאיים על העולם כולו. לכן טען בתוקף כי הדרך היחידה למנוע את האיום היא באמצעות תמיכה בשינוי מבפנים.
בשנת 2010 אמר: "הבעיה האמיתית איננה הנשק (הגרעיני) עצמו, אלא מי מחזיק באצבע על ההדק. לכן יש להחליף את המשטר הנוכחי במשטר רציונלי".
לובראני היה משוכנע כי שינוי משטר באיראן הוא בר־ביצוע ואף בלתי נמנע. "אני מאמין שניתן להשתלט על טהרן בכוח קטן יחסית – נחוש, אכזרי וחסר רחמים", אמר ל-BBC ב-1982. הוא ביקש להרכיב רשת של מתנגדי משטר איראנים שביום מן הימים יפעלו, ופעל להשגת סיוע מערבי עבורם, דרך לוחמה פסיכולוגית ותמיכה כלכלית.
כאשר "המהפכה הירוקה" באיראן טלטלה את רחובות טהרן וערים מרכזיות נוספות בעקבות הבחירות המושחתות של 2009, הצטרפו ללוברני מומחים שראו בכך הזדמנות לחזק את המפגינים ולהביא לסיום שלטון האייתוללות.
אך ברק אובמה, שהיה אז נשיא ארה"ב, אטם אוזניו לזעקות המפגינים האיראנים ולתומכי איראן חופשית כמו לוברני. והרי אובמה כבר הבטיח בחשאי הטבות לאייתוללות בתמורה להסכם גרעין.
לוברני כבר לא היה פעיל כאשר גל מחאות חברתי־פוליטי טלטל את איראן בדצמבר 2012, אך ניתן היה לשמוע הדים לדעותיו בדיונים הציבוריים שהתפתחו. האם זה עשוי להוביל לשינוי משטר? האם על אמריקה ושחקנים מרכזיים אחרים להעניק למפגינים תמיכה מוסרית וחומרית? או שמא "התערבות" מערבית רק תערער את הלגיטימיות שלהם ותפעל כבומרנג?
כצפוי, ה"מומחים" (בעיקר בכירים לשעבר בממשל אובמה) טענו כי על וושינגטון להימנע מפעולה, ולהסתפק בתפילה לשלום המפגינים. הם ציינו כי מנגנוני הרפובליקה האסלאמית רחבים ויציבים, מכונת הדיכוי האיראנית משומנת ואכזרית, ובריתותיה האזוריות והבינלאומיות של טהרן מרשימות ועוצמתיות – ולכן הסיכוי להפלת המשטר נמוך; לכל היותר מדובר במשאלת לב. וממילא, יש להגן על "הישג הדגל" של אובמה – הסכם הגרעין עם איראן (JCPOA).
מנגד, אנליסטים אחרים הצביעו על שינוי איכותי במחאות 2012 וראו הזדמנויות להחלשת המשטר. בניגוד למחאות כלכליות ושחיתות בעבר, לגל החדש היה גוון לאומי: המפגינים קראו לחזרה לאיראן שלפני המהפכה האסלאמית.
"הפסיקו להשקיע בסוריה, התחילו להשקיע בנו" (הפסיקו את ההתפשטות האימפריאלית); "אנשי דת – לכו הביתה, שחררו את המדינה" ו"מוות לח'מנאי, אנו רוצים (את השאה) פהלווי" – היו סיסמאות המחאה.
אלו בדיוק הסיסמאות שהניעו גם את המחאות ההמוניות ברחובות איראן השנה, ב-2026, כאשר מאות אלפי איראנים ביקשו להפיל את המשטר – עד שהאייתוללה ח'מנאי (המבלה היום בגיהינום) טבח בעשרות אלפים מאזרחיו, ודונלד טראמפ קרא למפגינים להמתין עד שישלים את "עריפת הראשים" של הנהגת המשטר.
אכן, הרטוריקה של תמיכה מערבית במפגינים האיראנים השנה הייתה חריפה מתמיד. אפילו מנהיגים אירופאים אחדים הצהירו כי כל אוהבי החירות חייבים לעמוד לצד המפגינים, כי טהרן היא דיקטטורה על זמן שאול, כי חסינות המשטר היא מיתוס, וכיוצא באלה. אך רטוריקה כזאת היא זולה.
ראש הממשלה נתניהו: "אנו עומדים לצד אלו באיראן הנאבקים למען החירות. אני מאמין שיבוא יום שבו העריצות הנוראה הזו תיעלם… ואז תשוקם הידידות ההיסטורית בין עם ישראל לעם הפרסי".
ראש המוסד דוד ברנע (בדברים שנשא ביום הזיכרון לשואה בשבוע שעבר): "מחויבותנו תושלם רק כאשר המשטר הקיצוני באיראן יוחלף. משטר זה, השואף להשמדתנו, חייב לחלוף מן העולם. זו משימתנו. לא נעמוד מנגד נוכח איום קיומי נוסף".
הנשיא טראמפ: "לעם האיראני הגדול והגאה אני אומר הערב: שעת החירות שלכם הגיעה… כאשר נסיים – קחו לידיכם את השלטון. הוא שלכם. זו כנראה תהיה ההזדמנות היחידה שלכם לדורות".
דברים יפים וסנטימנט ראוי. אך מה נעשָה בפועל, מעבר לתקיפות אוויריות מדודות, כדי לקדם מהפכת־נגד איראנית אמיתית? לא ברור…
הכותב הוא מנהל-שותף ועמית בכיר במכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, בירושלים. הדעות המובעות כאן הן שלו בלבד. שלושים שנה של חיבוריו בתחומי הדיפלומטיה והביטחון מופיעים באתר davidmweinberg.com.
