בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, דחה לאחרונה ערעור שהוגש על ידי בעלי מתחם מסחרי בעיר נגד החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה, שחייבה אותם בתשלום ארנונה על שטח המשמש כמקלט ציבורי במתחם. בעלי המתחם טענו כי מאחר שחוק ההתגוננות האזרחית מגביל את השימוש במקלט לשעת חירום בלבד, אין מדובר בנכס בעל אופי כלכלי או מסחרי המצדיק הטלת מס.
עמדת העירייה, שאותה קיבל בית המשפט, התבססה על העיקרון שדיני הארנונה רואים בחיוב מס את הכלל ובפטור ממנו את החריג. מאחר שצו הארנונה העירוני כולל פטור למקלטים בבנייני מגורים בלבד ולא למקלטים במתחמים עסקיים, נקבע כי אין בסיס חוקי למתן פטור במקרה זה. בית המשפט הדגיש כי גם שימוש מוגבל לשעת חירום מוגדר כ"שימוש" לצורכי ארנונה, וכי היעדר סיווג ספציפי למקלטים בצו אינו מהווה עילה לביטול החיוב.
עם זאת, בית המשפט קיבל טענה נוספת של בעלי המתחם לפיה המקלט מהווה רכוש משותף של כלל דיירי המקום. המשמעות היא שהחיוב בתשלום חל ביחד ולחוד על כלל המחזיקים בנכסים במתחם, מה שמאפשר לעירייה לגבות את מלוא הסכום גם מבעל נכס ספציפי במתחם.
פסק הדין מעורר ביקורת בקרב מומחים למיסוי מוניציפלי, הרואים בו אבסורד משפטי הנוגד את המציאות הביטחונית בישראל. לטענת המבקרים, מקלט אינו מניב הכנסות ואינו משמש לפעילות עסקית, ולכן הוא ממלא תפקיד ציבורי מובהק הדורש פטור, בדומה למבני ציבור אחרים המשרתים אינטרס כלל-חברתי. המבקרים מצביעים על כך שההחלטה עלולה להעביר מסר בעייתי לבעלי נכסים, המעדיפים לעיתים להותיר מקלטים סגורים או לעשות בהם שימוש משרדי לא חוקי כדי להימנע מנטל המס או בשל היעדר אכיפה מספקת.
מערכת המשפט מנותקת מהמציאות.