אתמול קיבלו אלפי אברכים ובני תורה את ההודעה המקוממת כי נשללה זכותם להשתתף בהגרלות הדיור. מוקדם עדיין לדעת עד לאן יגיעו הדברים, שכן לקשיחות הלב הממסדית מול הציבור החרדי, כידוע, אין גבולות. אך אין ספק כי אלו העומדים בקו הראשון – האברכים היקרים הללו – הם הגיבורים שעליהם נחנך את הדורות הבאים. למען ישמעו ולמען ילמדו כי הייתה תקופה של גזירות כלכליות קשות על שומרי התורה, והגיבורים הצעירים עמדו כצור איתן ולא נכנעו.
אך כגודל הגזירה, ובפרט זו האחרונה והקשה מכולן, כך מתברר עומק הטעות של מוביליה. אם מישהו במערכת חשב לשבור את רוחו של הציבור החרדי באמצעות לחץ כלכלי, הוא ישיג את ההיפך הגמור: הלכידות הפנים-חרדית מעולם לא הייתה חזקה ואיתנה יותר. אל מול הניסיונות החיצוניים לנתץ את החומות, גם מי שאינם נמצאים בקו הראשון מבינים היטב מול מי ומול מה אנו עומדים.
מאז ראשית ימי הציונות, הניסיונות והאתגרים מחליפים פנים וצורות מדי תקופה. החל מהימים שבהם המאבק היה אידאולוגי מובהק ועטוף במעטפת של "בניין הארץ" (שהיא אכן מצוה אם אינה באה בעבירה) – רשת שבה נפלו לצערנו גם רבים וטובים – ועד לימינו אנו. היום המנגינה השתנתה, והרטוריקה הרשמית מתעטפת כביכול בנימוקים הלכתיים של "פיקוח נפש" או "לא תעמוד על דם רעך", תוך גיוס פסוקי פרשת השבוע בעניין בני גד ובני ראובן בהתעלמות צבועה כי שם מדובר בצבא קדוש אשר ה"א מתהלך בקרב מחניך.
אולם לנו אין שום ספקות או הרהורים בעניין. אנו צועדים בעקבותיהם ובהוראותיהם של רבותינו גדולי ישראל, ורואים בחוש את התוצאות הרוחניות הקשות אצל אלו הבוחרים אחרת ומפנים עורף להנחיותיהם. הניסיונות קיימים, והם חלק בלתי נפרד מתפקידנו בעולם.
המלחמה הנוכחית מקלה מאוד את העמידה בניסיונות הללו שכן היא מלווה באכזריות נוראה ועומדת בסתירה מוחלטת לכל מתודה משפטית או ערכי שוויון שעליהם הם עצמם מטיפים השכם והערב.
העובדות מדברות בעד עצמן: שום אוכלוסייה אחרת שאינה מתגייסת לא קיבלה אתמול הודעת סנקציות כזו, אפילו מחבלים וק"ו סתם פושעים היושבים בכלא לא קיבלוה, כי לא סוגיית הנטל או הגיוס היא שמפריעה לה – כי אם התורה עצמה, לימודה וקיומה.
וכאשר המלחמה היא ישירה וגלויה נגד התורה, המאבק הופך בהיר וקל בהרבה.
כשנלחמים על היקר מכל, משלמים לעיתים מחיר זמני, אך בסופו של דבר ההיסטוריה הוכיחה שהתורה תמיד מנצחת. ברבות השנים, כאשר נשב מידי שנה לחגוג את ניצחון התורה על רודפיה, נעלה על נס את אותם אברכים שלא נכנעו לתכתיבים.
אלו שברגע האמת, גם כשהיה נדמה להם שהם מאבדים זכות חומרית לדירה מוזלת, בחרו בנצח. בפועל, ההשגחה הפרטית מראה שוב ושוב כי המוסר נפשו לתורה אינו מפסיד דבר. וגם במקרים המועטים שבהם נדרשת סבלנות, אנו בטוחים בנאמנותו של בעל המלאכה, שישלם שכר פעולה כהנה וכהנה – ברוחניות ובגשמיות גם יחד.
אתה מדבר פה הרבה "אבו עלי" , אבל ההיסטוריה מוכיחה שתמריצים כלכליים
יוצרים שינוי בחברה החרדית. עובדה.
למשל, כניסת הנשים החרדיות לעבודה בכל התחומים בעכבות גזירות תשס"ג, והמעבר לפריפריה בעשור האחרון בעכבות משבר הדיור. גם כאן יהיה לזה השפעה, ולא סתם הרבה חסידיות מתחילות להתגייס מתחת לרדאר.
יש נגדינו מלחמה, ויש חסרי עמוד שדרה שבחרו להכנע. זו אופציה מעניינת, אבל לא ממש מושכת.
רוב הציבור בוחר להלחם על עמדותיו ועל האידאולוגיה שלו.