תאוריות קונספירציה רבות הופרחו לחלל האוויר בשעות הסוערות שחלפו על הכנסת ביום רביעי האחרון, בפרט לקראת שעות הערב אז החל שמו של ניר אורבך לרחף בחלל האוויר כפורש המסתמן הבא מהקואליציה המתפוררת.
ההתרחשויות היו אמנם תמוהות ולא לכולן יש עדיין הסבר ריאלי, למען האמת גם לא חייב להיות לכל דבר הסבר הגיוני. זו פוליטיקה המונית ולא עלילה ספרותית מדויקת שנבנתה על ידי סופר מוכשר. אבל רצף האירועים הצפויים והבלתי צפויים הצית את הסקרנות ואת הרצון והכמיהה הציבורית לשינוי מעניין שכבר יגיע וישים קץ לממשלה הגרועה הזאת.
סימן השאלה הגדול מרחף על ניר אורבך כבר מהרגע שהצטרף לפוליטיקה. מנכ"ל הבית היהודי לשעבר שנחשב לאחת הדמויות הבולטות בעיקר בחוגים הבורגניים יותר של הציונות הדתית, הצטרף באופן טבעי למפלגת ימין מובהקת וכשבנט ושקד החלו לחצות את הקווים שמאלה, היה נראה שאורבך הוא האחרון שיסכים לדבר כזה.
והוא אכן לא מיהר להסכים, כולנו זוכרים את ההתלבטויות הארוכות שלו ואת חוסר ההחלטיות מצידו בשעה שחבריו במפלגה כולל עידית סילמן כבר היו מנויים וגמורים להשלים את המהלך. בסופו של דבר אורבך הסכים בניגוד לכל היגיון, כשהוא מתרץ זאת במניפסט אישי מפולפל בו תיאר כיצד נפלה עליו ההשראה בשעה שהשתתף במופע בו עמדו על במה אחת זמר חובש כיפה וזמר חילוני בוהמייני ושרו יחד. ההגיגים התמוהים הללו עוררו כבר אז תגובות שנעו בין גיחוך לפליאה והצד השווה שבהן היה שאין כל הסבר לוגי להתנהלות שלו ולהחלטות שקיבל.
מאז, אורבך מסומן כחידה. הוא לא נחשב חלק אידיאלי מימינה כמו אילת שקד, מתן כהנא או שירלי פינטו, כך למשל אף אחד גם לא תיאר לעצמו שהפורשת הראשונה תהיה דווקא סילמן הנלהבת, זו שיישרה קו עם כל גחמות בנט והגנה עליהן בעוז מול האופוזיציה ובכל כלי התקשורת. כולם חשבו שאורבך יהיה הפורש הראשון והנה זה פלא, גם בימים ובשעות הללו זה עוד לא קרה, בעוד שעידית ההפכפכה כבר מקבלת תשואות רמות, הערצה רבתי וכבוד מלכים מאותם אנשים בימין, שרק לפני חודשיים עדיין קיללו אותה בהתלהבות ותיארו אותה כאישה נחותה וחדלת אישים מהזן הגרוע ביותר.
אורבך התגלה כאגוז קשה יותר ובעיקר חידתי יותר. הוא לא טורח להסתיר את חוסר שביעת רצונו מהממשלה, מצד שני הוא האחרון שמוכן לקום ולעשות מעשה כדי לסיים את ימיה. לא ברור מה מדביק אותו לכיסא אבל בינתיים הוא נמצא שם, כשבמקביל הוא עדיין מסומן כפורש הפוטנציאלי הבא. והשילוב הלא ברור הזה מושך אליו הרבה אש.
פליטת פה אסטרטגית
בערבו של יום רביעי שוב עלה שמו של אורבך לכותרות מנסיבות לא ברורות, וזאת לאחר שבוע סוער ובלתי אפשרי בכנסת ובעיקר בקואליציה. ביום שני שוב נדחה חוק תקנות החירום ביו"ש וביום רביעי התקבל בטרומית חוק להעלאת שכר המינימום, כל זה כתוצאה מחוסר היכולת של הקואליציה להשליט משמעת קואליציונית ולשמור לפחות על אחידות בהיעדר רוב לקידום חוקים חדשים.
באופן טכני המציאות לא השנתה הרבה. לאורך השנה האחרונה, גם כשהקואליציה מנתה 61 חברים היא הצליחה להעביר חוקים מהותיים רק בסיוע האופוזיציה או הרשימה המשותפת, או בהרמת ידיים בייאוש ומתן הניצחון מראש לאופוזיציה. אחרי פרישתה של סילמן לפני חודשיים זה נעשה קשה יותר אבל עדיין נשארה אותה מהות של קואליציה המורכבת ממפלגות מנוגדות זו לזו ולכן כל חוק בעל משמעות לא הצליח להתקדם בקלות ובטבעיות כמו שאמור להיות בקואליציה תקינה.
מה שהשתנה בחודשיים האחרונים זה הווליום, העוצמה, העבודה הקואליציונית שנעשתה קשה יותר והניגודים הבולטים שהפכו להיות אבני נגף של ממש, כשאפילו את הרוב הטכני הבסיסי הקואליציה כבר איבדה, מה שהדגיש עוד יותר את העובדה שכל מפלגה עושה דין לעצמה ובתוך כל מפלגה יש חברי כנסת העושים שבת לעצמם, ואפילו לראשי המפלגות שלהם אין מה לעשות נגד זה.
בתוך הכאוס הזה מנסה האופוזיציה לפעול ובינתיים מבלי להשיג פריצת דרך משמעותית. הקואליציה מקדישה כל מאמץ אפשרי שבעולם כדי לעמוד בפרץ ולבלום כל ניסיון חיצוני לפורר אותה מבפנים. הפרישה של סילמן הייתה ההישג האחרון, בליכוד הבטיחו שיבואו עוד פורשים אבל עד למועד כתיבת שורות אלו זה עוד לא קרה. לפיד הצליח חלקית לבלום את זועבי, הוא הצליח להגיע להסדר עם עבאס למרות אינתיפאדת הר הבית, ימינה הצליחה לחשק את השורות ולשמור על כולם בתוך הבית, בינתיים – ובדגש על בינתיים – הקואליציה מצליחה טכנית לשמור על החומה הסדוקה שלא תיפול.
אבל הסדקים הללו הולכים ומתרחבים ויש מי שדואג מבחוץ לנענע חזק חזק את החומה הזאת כדי שתמשיך להיסדק ולהתפורר. השבוע זה הגיע לשיאים כשהמריבות יצאו משליטה ופרצו החוצה, עם סער שהתעקש על משמעת קואליציונית בחוק יו"ש, עם קואליציה שלא הצליחה להגיע להסכמות שקטות עם האופוזיציה כמו שהיה בחוק האזרחות, עם שתי מפלגות מרכזיות כמו העבודה ומרצ שעמדו והוציאו לשון ארוכה לבנט ולפיד גם יחד בחוק העלאת שכר המינימום ובעיקר עם ח"כים סוררים בתוך המפלגות הללו שעשו הרבה כאב ראש לבוסים שלהם.
אחרי כל הבלגן הזה כבר שררה במסדרונות הכנסת אווירה אמיתית של סוף זמן, של התפוררות ושל הכרה שהעסק באמת הולך להיגמר. אבל שוב, מדובר עדיין בתחושות כי בפועל שום דבר דרמטי עוד לא קרה.
אל תוך הקלחת הזאת הפציעו שתי אמירות שהצליחו להדליק את אש הסערה. זה התחיל בדברים שאמר העיתונאי והפרשן יעקב ברדוגו הנחשב למזוהה מאוד עם נתניהו, שטען כי למרות הכאוס עדיין מתנהלים מגעים בין הליכוד לגדעון סער. אך האש האמיתית ניצתה אחרי שיו"ר ש"ס בכבודו ובעצמו כתב הודעה ברשת החברתית בה טען כי "רשמו לפניכם: הקואליציה התפרקה סופית השבוע, צפו להפתעות בקרוב מאוד. עם ישראל חי!".
ההודעה התפרסמה בכל מדיה אפשרית תוך דקות אחדות והביאה עמה גם את הדיווח הראשוני והבלתי מאומת על מגעים שמנהל ניר אורבך עם הליכוד, לשריון במפלגה תמורת פרישה מהקואליציה שתביא להפלת הממשלה והליכה לבחירות. לשכתו של אורבך אף נאלצה להכחיש רשמית את הספינים שהזמינו את הציבור למסיבת עיתונאים מיוחדת באותו ערב, אך עם זאת בלשכה לא הכחישו את עצם הדיווחים על מגעים נסתרים כאלה ואחרים.
הפרשנים הפוליטיים כבר החלו להעלות תרחישים של מגעים שמנהלת האופוזיציה לא רק מול אורבך אלא גם מול הח"כים הסוררים של הקואליציה מאזן גנאים מרע"מ וג'ידא רינאווי זועבי ממרצ, כדי לשכנע אותם לא להתפטר כמו שהקואליציה דורשת מהם אלא להישאר ולהפיל את הממשלה מבפנים תמורת אי אלו תופינים כאלה ואחרים שיקבלו בעתיד.
חרושת הספינים הזאת העלתה לא מעט תמיהות. הניסיון מלמד שכמהלך פוליטי אמיתי אכן מתרחש, הוא מתרחש בחדרים הסגורים כדי לא לסכל אותו. כשסילמן ניהלה את המגעים לפרישה זה נשמר בסוד מוחלט, וכשזה התפוצץ מוקדם מדי, הפרישות הבאות שתוכננו אכן סוכלו ולא יצאו לפועל. כך שאי אפשר היה להבין מדוע אנשים כמו ברדוגו או הרב דרעי שנחשבים לידידיו ודורשי טובתו של נתניהו, משמיעים התבטאויות ציבוריות פומביות כאלה, במה שנראה כמו התנהלות חסרת אחריות. לא מתאים לאנשים מהסוג שלהם להתנהג בילדותיות עיתונאית ולרוץ לספר לכולם שהם יודעים משהו, כשהם מבינים שהם מסכלים במו ידיהם כל סיכוי שזה אכן יקרה.
לנענע את הענף
שרשרת ההתרחשויות הללו הולידו באופן טבעי את תאוריות הקונספירציה הרבות שהופרחו לחלל האוויר בכמויות סיטונאיות תוך יממה אחת. החל מדילים שנרקחו בין סער לליכוד, בין סער ללפיד, בין אורבך ללפיד, בין עבאס לבן גביר, בין שקד לשרה נתניהו, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה ובעצם בין כולם לכולם.
שום תרחיש לא נפסל ושם הזיה לא נשללה. כולם נגד כולם וכולם מתואמים עם כולם, כמה נפלאים נפתולי עולם הספינים והקונספירציות, שמספרם כמספר האנשים שהתבטאו בנושא ברשתות החברתיות ובשיחות הנייעס של יושבי קרנות. אבל כולם הסכימו שמשהו אכן מתרחש, הממשלה עומדת לסיים את ימיה ומשהו אכן יקרה, או ממשלה כלשהי או בחירות.
למציאות אי אפשר להתכחש וכל בר דעת מבין שאכן זה מה שעומד לקרות במוקדם או במאוחר, ממשלה כזאת לא יכולה להחזיק מעמד. ממשלות שרדו גם כשלא הצליחו להעביר חוקים אבל שום ממשלה לא שרדה מריבות פנימיות וקרעים פנים קואליציוניים. הכאוס שהתחולל השבוע בתוך הקואליציה אכן מעיד שהדבק מתחיל להתפורר ולא צריך להרחיק למחוזות הספינים כדי להשתכנע בכך.
השאלה כעת היא לא של האם אלא של מתי. וזו כבר שאלת מיליון הדולר משום שהמסקנה הזאת בדיוק כבר עלתה לפני שנה כשהקואליציה הבלתי אפשרית בכלל יצאה לדרך, המסקנה הזאת התקבלה כשחוקים כמו חוק האזרחות קרעו את הקואליציה מבפנים, המסקנה הזאת התחזקה כשסילמן פרשה והיא הייתה נראית כעובדה מוגמרת כשזועבי חוללה את המופע המביך שלה לפני שבועות ספורים.
כלומר, לכולם ברור שהקואליציה לא יכולה להחזיק מעמד באופן טבעי, לכולם ברור שהיא תתפרק והשאלה כבר מלכתחילה הייתה רק מתי. וזו התובנה העוברת כחוט השני לאורך כל דברי ימיה של הממשלה הזאת.
אם נצליח להירגע מעט מהדרמות שאפפו אותנו השבוע וניתן לערפל מעט להתבהר, נגיע למסקנה שבעצם עדיין לא קרה שום דבר דרמטי, ושוב בדגש על 'עדיין'. אותה מסקנה שהיינו בטוחים בה לפני חודשיים רלוונטית גם היום, המציאות לא השתנתה, רק האווירה, רק השאלה האם הזמן הזה כבר הגיע או שעדיין לא.
ואם באווירה עסקינן, הרי שזה בעצם הסיפור האמיתי של השבוע שגם הוא בעצם הסיפור האמיתי של החודשים האחרונים. בליכוד מבינים שמהלכים אמיתיים לא מתרחשים עדיין ולכן מקפידים להמשיך באותה לוחמה פסיכולוגית, להמשיך לשמור בקפדנות שנושא התפרקות הממשלה לא ירד מסדר היום, שכולם ידברו כל הזמן על זה שהממשלה עומדת להתפרק ושהיא מלאת משברים, לא להניח לנושא הזה ולא להרפות מהדיבורים הללו.
כשאומרים שהשאלה היא של 'מתי', ה'מתי' הזה יכול להיות מחר ויכול להיות גם בעוד שנה. אז מה עושים כדי להחיש את הקץ? פשוט מאוד. תופסים את הענף עליו יושבת הממשלה ומנענעים אותו בחוזקה שוב ושוב, בתקווה שמשהו יפול. מנענעים את החומה בעוצמה כדי להרחיב בה את הסדקים.
הלוחמה הפסיכולוגית הזאת תפעל לבסוף את פעולתה. כשמפריחים ספינים על חבר בממשלה ששוקל לערוק ומנהל מגעים, זה יוצר לחץ אצל אחרים שלא רוצים להישאר מאחור וליפול כשמישהו אחר קדח להם חור בספינה.
בין אם היו מגעים של אורבך והליכוד ובין אם לא, חשוב מאוד לספר לציבור שדבר כזה אכן קורה, וזה מה שעשו יו"ר ש"ס והעיתונאי הבכיר. הם המשיכו את הקו שהתווה ראש האופוזיציה וממשיכים להכניס לאנשים לראש שמשהו קורה. לא, הם לא טיפשים והם לא רוצים לסכל מגעים שכבר קיימים, אבל הכאוס שהתרחש השבוע בכנסת פתח עוד פירצה בתוכה אפשר להכות עם פטיש חמישה קילו ולמוטט עוד כמה אבנים בחומה. ואת ההזדמנות הזאת אסור להחמיץ, היא שווה כל מחיר ותוצאה.
מלחמת החתול והדבק
למעשה, זה מה שנתניהו עושה כבר יותר משלוש שנים וארבע מערכות בחירות. הוא יוצר אווירה, הוא מצייר מציאות באוויר, מפריח הבטחות שהנה או-טו-טו יש ממשלת ימין, רק עוד צעד אחד, רק עוד מאמץ קטן ויש גוש ימין, רק עוד פסיעה אחת והממשלה הזאת נופלת, הנה, הנה, עוד טיפה, עוד קצת, זה קורה, נו מה, אתם לא רואים?.
ומסתבר שזה עובד פלאים והציבור קונה את זה בהמוניו. בארבע מערכות בחירות זה אמנם לא שינה את המצב, ממשלת ימין לא קמה והאשליה התנפצה על סלעי המציאות, אבל בהפלת הממשלה הנוכחית מסתבר שזה אכן עומד להצליח. מסתבר ששיטת האשליות יעילה כדי למוטט ולהפחיד את היריב אבל לא מספיק חזקה כדי לבנות משהו חדש ואמיתי.
מהרגע שהוקמה הממשלה, נתניהו עסוק בלחפור תחת יסודותיה ואת זה הוא עושה בהצלחה מרובה. נכון לכתיבת שורות אלו לא התרחש שום דבר אמיתי, אין כל מהלך דרמטי שאכן מפיל את הממשלה אבל לא תפגשו אפילו איש אחד ברחוב שישים לב לזה, כולם בטוחים שהדרמה כבר קרתה והממשלה כבר קרסה. רק במשפט השני או השלישי הם יגידו: טוב, זה עוד לא קרה אבל עכשיו זו רק שאלה של זמן…
אז זהו, שזו הייתה שאלה של זמן כבר מהרגע שהממשלה הוקמה. כל מה שהשתנה זה שהסדקים אכן הולכים ומעמיקים ושיטת הטרטור אכן עומדת לעשות את שלה, חזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם.
הקואליציה מצידה מנסה להשיב מלחמה ולשמור על החומות הרעועות עד כמה שהיא יכולה. ניסיון החודשים האחרונים מלמד שיש לממשלה הזאת יותר נשמות מחתול ממוצע בפולקלור הלועזי הנכרי, והיא מצליחה בינתיים לשרוד. זה אמנם הדבר היחיד שהיא מצליחה בו, כל המאמצים מופנים אך ורק לזה, אבל עדיין היא שורדת. הדבק ששמו 'רק לא ביבי' עדיין קיים והוא נלחם על חייו מול הלוחמה הפסיכולוגית הנגדית שממיסה וממוטטת אותו – לאט אבל בטוח.
הדרמה האמיתית של השבוע לא נמצאת בלשכתו של אורבך, לא בלשכת בנט ולא בקווי החלפת המסרים בין גדעון לביבי. הדרמה האמיתית נמצאת באוויר, באווירה, בתחושה ובכותרות המתנוססות והזועקות. רק שם ותו לא. וכאמור: בינתיים.
עוד מוקדם לשמוח ואין מה לברך על המוגמר. אותה מלחמה שמתנהלת פה שנה שלמה עדיין ממשיכה להתנהל, היא רק הולכת ומתעצמת עוד קצת ועוד קצת, והשבוע היא אכן התעצמה עוד קצת. ההכרעה עדיין לא קרתה. ורק כשהיא תקרה נוכל לדעת מי ניצח. תשע 'נשמות החתול' של הקואליציה או האופוריה הפסיכולוגית של האופוזיציה.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
כתבה יפה מאוד, פרשנות מדוייקת
נהנה מאוד לקרוא את המאמרים של יוסף טיקוצ'ינסקי.