העיניים אמרו הכל: הבעת פניהם של ארבעת הניצבים מאחורי בנט, סיפרה את סיפורה של המדינה
זה לצד זה הם עמדו שם בשורה, פניהם חתומות ועיניהם מביעות חשש. זה לצד זה הם עמדו מאחורי ראש מפלגתם הפורש, שהקריא דברים נרגשים מתוך הטלפרומטר שהוצב מולו בין פנסי התפאורה המסנוורים, שהפריעו לעשרות הצלמים הזועפים לכוון את מצלמותיהם לעבר פניו של הנואם הנרגש.
בנט עצמו התקשה להסתיר את תחושות ההקלה והרוגע האופפות אותו בימים האחרונים. הכל מאחוריו, הוא הולך הביתה ואחריו המבול, לא משנה מה יקרה במדינה, עליו זה כבר לא ישפיע. איש לא יתבע אותו למשפט על נזקים כאלה או אחרים ואף אחד לא יוכל כבר לנקום בו פוליטית על מה שעשה, הוא מחוץ למשחק וכלום כבר לא נוגע אליו.
נאומו היה שזור במילים מרגשות ומשפטים מתפייטים על פרידה ותודה, מתובלים בטפיחת שכם עצמית על כך שכמעט ולא היה ולא נברא עוד ראש ממשלה כמוהו. מבחינתו מדובר בעוד אירוע נחמד ומרגש בדרך לתחנתו הבאה.
אבל מבחינתם מדובר כבר במשבר של ממש ולא רק ברמה הפוליטית. הרביעיה הזאת הלכה אחריו וירדה אחריו לתהומות רבה תוך מתן אמון מוחלט והנה הם ניצבים כאן הערב, שקד, כהנא, קארה ופינטו ולא יודעים בדיוק אנה פניהם מועדות.
בתחילת הדרך הם הלכו אחריו לשותפות בלתי צפויה עם השמאל וגם אחרי שחבריהם עזבו בזה אחר זה, תחילה שיקלי, מאוחר יותר סילמן ולבסוף אורבך, הם אלה שנותרו לצידו למרות הכל וספגו יחד איתו את הקמפיין האישי שכוון נגדם וכינה אותם בוגדים ונוכלים. מבחינתם הם ראו בו שותף לצרה.
כשאדם נזקק ל"ע לניתוח מסובך, הוא פותח במסע בירורים ומחפש את הרופא הטוב ביותר, הוא מתאמץ בכל כוחו לוודא שמדובר ברופא מקצועי ואחראי. לעומת זאת כשאדם עולה למטוס, אין לו מושג אפילו מי הטיס, מה שמו ומהי הכשרתו, הוא סומך על חברת התעופה שקיבלה אותו לעבודה. אז מה ההבדל בעצם? התשובה המקובלת היא, שכשרופא עושה טעות חלילה, עם כל הצער והאמפתיה, בסיום הניתוח הוא יוריד את הכפפות והחלוק ויילך הביתה. הטייס לעומתו, במקרה של תאונה הוא יתרסק בעצמו יחד עם הנוסעים כך שניתן להיות רגועים יותר שהוא באמת עושה הכל כדי להגיע ליעד בשלום.
הרביעיה שעמדה מאחורי בנט ביום רביעי בערב, סמכה על בנט שיהיה הטייס שילווה אותה בכל מצב אבל נחרדה לגלות שהוא פתח לפתע מצנח ונמלט לו לדרכו כשהוא משאיר אותם באוויר. הם היו בטוחים שהם סופגים יחד איתו את כל הביקורת והרפש ובבוא היום הם יחזרו יחד איתו לפסגת ההצלחה. אבל הוא בחר לברוח וכעת אין להם מושג איך ממשיכים מכאן. בימין הם שרופים כבר ובשמאל אין כמעט מי שיביט לכיוון שלהם.
הבעת הפנים שלהם אמרה הכל. הם עמדו שלם ללא קול, פינטו אף מחתה דמעה ולא רק בגלל המעמד המרגש. כשסיים את דבריו הם ליוו אותו בשתיקה החוצה, פוסעים אחריו אל הלא נודע. במשך דקות ארוכות סימלה הרביעיה הזאת את מה שחשו יותר ממחצית מאזרחי ישראל במשך שנה. אדם אחד שגרר אותם להרפתקה וכשזה נהיה בלתי אפשרי, הוא קם והלך, מותיר אותם ללא מענה.
בנט עובד בראש של איש הייטק, מסתער על פרויקט, מוציא אותו להנפקה ומתקדם הלאה לאתגר הבא. כעת הוא מכריז על פסק זמן מהחיים הפוליטיים אבל גם הוא מבין שזה הולך להיות זמני באופן קבוע, פסק הזמן הזה אינו מוקצב בזמן.
אם בנט היה קצת יותר פוליטיקאי הוא היה נשאר בתפקידו, אוסף מאחוריו את אלה שנשארו נאמנים לו ואומר להם: קדימה, אחריי, ממשיכים הלאה ומנסים מחדש. במקרה כזה המפה הפוליטית לא היתה משתנה מהותית והוא היה נשאר על הגלגל, בדרך למתווה חדש כלשהו אחרי הבחירות בחסות התיקו הניצחי.
כעת כשהוא בחר ללכת, כבר לא יהיה לו לאן לחזור. הוא משאיר אחריו אדמה חרוכה ורושם מאוד רע, כך שצריך לקרות משהו ממש דרמטי כדי שיום אחד מישהו יפתח לו בחזרה את דלת הכניסה לכנסת. בנט הולך בדרכיו של אהוד ברק, שהיה גנרל מבריק ומעוטר הרבה יותר ממנו ובכל זאת אחרי שסיים קדנציה קצרה ונמלט בבושת פנים, הוא כבר לא מצליח לחזור למרות הכל. במשך השנים שוועה הפוליטיקה לאנשים איכותיים אבל איש לא העז להמליך שוב את ברק. על אחת כמה וכמה שזה לא יקרה עם בנט.
ומשכך, גם הוא מבין שכשהוא אומר את המילים פסק זמן הוא אפילו לא מאמין לעצמו, הוא לא באמת יוכל לחזור ודרכו היא חד סטרית. הוא החמיץ את האפשרות להזדמנות שניה ואת השם הרע שיצא לו כפוליטיקאי הוא כבר לא יוכל לתקן. זה המחיר הזעום יחסית שהוא נדרש לשלם והוא משלם אותו בשמחה, בעוד חבריו משלמים את המחיר הכבד והאמיתי. פניהם החתומות ועיניהם הכבויות והלחות בזמן נאומו המחישו את עוצמת ההזיה ואת עומק הפלונטר שהם נקלעו אליו.
שוב נלחם על חייו: רגע לפני תחילת משחק הכסאות, מפלגות הימין חייבות להתאפס על עצמן כדי לא להחמיץ את בדל ההזדמנות שאולי נוצרה
מערכת הבחירות בקושי החלה ומוקדם מאוד להתחיל ולצלול לסאגה המתמשכת אך הבלתי נמנעת של תרחישים, ספקולציות, חיבורים, בריתות ופרישות, סאגה האמורה למלא עד לזרא את ימינו וכותרותינו בארבעת החודשים הקרובים.
יהיה די זמן לעסוק במשחקי הכסאות המתישים, כעת עדיין מוקדם לצפות לאן הדברים יתפתחו אבל עקרונות מנחים אפשר לזהות כבר עכשיו, עם הצעד הראשון שעשתה המערכת הפוליטית אל תוך מערכת הבחירות.
על פניו, פרישתו של בנט עשויה בפעם הראשונה אולי להזיז משהו בקיפאון הפוליטי. בפעם הראשונה יש אולי אפשרות שנתניהו אכן יצליח לגבש רוב של 61 מנדטים אבל כדי שזה יקרה צריכים לקרות כמה דברים שכרגע נראים פחות אפשריים.
הסקרים הראשוניים הראו שמפלגת ימינה בהרכבה הנוכחי בהנהגת שקד, יכולה להניב חמישה מנדטים. שקד מצידה רומזת שהיא רוצה ומסוגלת לחזור לגוש הימין ולממשלה תחת נתניהו כך שלכמה רגעים היה נדמה שהנה המהפך מסתמן באופק. אך בפועל קצת קשה עדיין לראות את זה קורה. ראשית, כהנא עצמו מאותת שלא מתאים לו הכיוון והוא לא יישב בימינה עם שקד, ככל הנראה פניו מועדות לתקווה חדשה.
שנית, שקד צריכה לחזור ולתור אחרי המצביעים הימנים שיסכימו לשכוח לה את השנה האחרונה, לסלוח לה ושוב לתת לה את קולם. זה היה יכול לקרות רק במצב בו המפה הנוכחית מוקפאת ונשארת אותו דבר, אבל היא לא.
מאחורי הקלעים ממתין בשקט עמיחי שיקלי, ששילם את המחירים הכבדים ביותר עבור הנאמנות שלו להבטחות הבחירות של ימינה. כעת הוא מצפה לתמורה והוא ירצה להיות חלק משמעותי מממשלת ימין אם תקום. הבעיה היא ששיקלי הוכרז כפורש, פתרון משפטי לא נראה ריאלי ולכן אסור לו להתמודד במפלגה קיימת, עליו להקים מפלגה חדשה וגם אליה אסור לו להביא ח"כים שכיהנו בכנסת הנוכחית.
נתניהו יעזור לשיקלי וידחף אותו להקים מפלגה, ולהביא אליה כוכבים חדשים מפעילי הימין הבולטים. מהצד השני, עומדים סמוטריץ' ובן גביר הדואגים לשלמות המפלגה שלהם, גם ככה קשה להם להסתדר יחד ולהחזיק אותה והם לא צריכים עוד התמודדות עם קהל מצביעים שעלול לברוח מהם למפלגת הימין החדשה.
בתווך עומדת אילת שקד ומנסה להיכנס בחזרה לתוך המערבולת הזאת. בשורה התחתונה, מצביעי הציונות הדתית והחלקים שמימין לליכוד הם לא רבים כל כך ואין שם מספיק קולות כדי להביא שלוש מפלגות דומות אל מעל אחוז החסימה. מישהו שם יבוא בוודאות על חשבון מישהו אחר ואת זה צריך לקחת בחשבון, ועוד לא דיברנו על חברי הבית היהודי שלא זנחו את החלום לחזור למשחק ולנער את האבק מעל מפלגת המדף עליה שמרו כל הזמן.
אם הגוש הזה יחליט לשקוע שוב במאבקים פנימיים שוב הם יחזרו למצב של שריפת אלפי קולות יקרים, חלום ממשלת הימין יילך ויתרחק. הגוש הזה שמימין לליכוד המשתרע על טווח שבין הליכוד, ש"ס ועד פאתי כחול לבן, חייב להתארגן ולהתכנס לשתי מפלגות. לא אחת ולא שלוש, בוודאי שלא יותר מכך. שתי מפלגות יכולות לתת מענה לסקאלה הרחבה של המצביעים הנעים בין חרד"ליות בואכה מפלגת נועם ועד ל'לייט' בואכה הליכוד. כל אחד ימצא את ביתו שם וכך הם יגיעו למיקסום היכולות ופוטנציאל ההצבעה ולהיות בטוחים שכולם עוברים אחוז חסימה.
לשקד אין מה לחפש בגוש המרכז שמאל, המצביעים שם מעדיפים את המקור ולא את החיקוי והם יישארו במחוזות יש עתיד וכחול לבן. תקווה חדשה תיאבק על השוליים שאולי עוד נותרו שם ולישראל ביתנו יש את הקהל הקשיח שמביא להם את חמשת המנדטים המסורתיים. לשקד וחבריה אין מה לחפש שם והם יחזרו לבקש את תמיכת הציבור הימני, הם יבטיחו שפניהם מועדות לגוש ימין בראשות נתניהו, הם שוב יבקשו סליחה, ינסו לקבל אמון ויחתרו להיות חלק מהממשלה הבאה.
לצידם ניצב שיקלי שדורש את שלו ובצדק, לליכוד אסור לשריין אותו ולכן הוא יהיה חייב לרוץ לבד עם תמיכת נתניהו מבחוץ. ושוב חזרנו למצב בו כאב הראש של נתניהו לא קשור כלל לליכוד ולמאבקיו הפנימיים, אלא למפלגות הימין הקטנות יותר מסך חלקיהן, אך כל קול בהן קריטי.
חשבונית, בבקשה: על עומק הפער בין מקבלי ההחלטות – להחלטות, ועל המחיר שנשלם עבור האשליות שהם ימכרו לנו
זה אולי יישמע מעט דמגוגי אבל זו מציאות והיא על חשבוננו. אי אפשר שלא לתת את הדעת על המציאות ואי אפשר שלא להתקומם ולהתפלץ.
ליברמן אמר השבוע בישיבת הסיעה שלו כי לפי בדיקה שערך, עלות מערכת הבחירות לקופת המדינה היא 2.4 מיליארד שקלים. ליברמן עצמו אמר זאת מתוך פופוליזם שפל, עם הרזומה העשיר שלו כמפיל ממשלות ועם חלקו בממשלה המקרטעת הזאת אין לו כל כך זכות דיבור נגד בחירות, אבל בנתון עצמו הוא לא לגמרי טועה.
ישראל יוצאת שוב לבחירות בפעם חמישית בתוך שלוש וחצי שנים ובכל פעם העלות הזאת נופלת על קופת המדינה. במהלך השנים הללו נוספו גם מענקי הקורונה ודמי האבטלה שחולקו ביד נדיבה לאזרחים ובסופו של דבר המדינה צריכה להביא את הכסף הזה מהיכנשהו. הדרך היחידה היא כמובן כיסם של האזרחים.
הממשלה היוצאת הכבידה את ידה על כיסו של האזרח הקטן ובעיקר של זה החלש יותר, כל זאת לצד המשבר העולמי שהביא לעליה מטורפת ביוקר המחיה, במחירי הלחם, החלב, הדלק וכל המסתעף מכך. אין אזרח במדינה שלא חש במכה הכואבת בכיסו האישי.
אז נכון, לא בכל זה הממשלה אשמה אבל בחלק נכבד מזה לפחות – כן. אפשר גם להבין שהממשלה צריכה להכניס קצת את היד לכיס האזרחים כדי להמשיך לתת להם כשהם צריכים כמו למשל אבטלה ומענקי קורונה, אבל עדיין יש גבול של טעם טוב אותו אפשר להבין גם בלי להיות מומחים בכלכלה. הבעיה העיקרית כרגע היא בעיקר בנראות.
מערכת בחירות עולה כסף, כשנקלענו שלא בטובתנו למצב הזה אין מה לעשות, זה המחיר. אבל הוא לא נגמר בזה, במשך ארבעת החודשים שנותרו עד לבחירות, ובמשך מי יודע כמה זמן אחר כך עד להקמת ממשלה, ישנם 120 חברי כנסת שעומדים לעשות הרבה כלום ועדיין לקבל 44 אלף שקלים מידי חודש מקופת המדינה. נבחרי הציבור לא חשו שום נזק או טלטלה בשכר שלהם לא בחמשת מערכות הבחירות ולא במשבר הקורונה.
הקלות האיומה בה הם לוחצים כעת על הכפתור בהצבעה על פיזור הכנסת והליכה לבחירות, מצליחה להרגיז כל אזרח שפוי. גם אלה שמבינים שאין ברירה וככה זה בפוליטיקה, עדיין לא מסוגלים להתעלם מהתחושה המוצדקת, מחוסר הצדק, מהניתוק, מהפער העצום הקיים בין עולמם של נבחרי הציבור במגדל השן לבין האזרחים שנגררים שוב אל הקלפי ומשם שוב אל המכולת חמושים בארנק ריק.
בחודשים הללו יבואו כל אותם נבחרים ומפלגות וידברו אלינו, ידברו לעם, יסבירו שהנה הנה קרסה לה הממשלה הרעה שפגעה בהם וממש עוד מעט תקום ממשלה אחרת והכל יהיה יותר טוב. הבטחות על גבי הבטחות, קירות המדינה ייצבעו בצבעים עזים של סלוגנים צעקניים והבטחות מרהיבות, כיד ד' הטובה עליהם ועל פנקס הצ'קים של מימון המפלגות.
ומה יקרה אחר כך? סביר להניח שלא הרבה. גם אם תקום ממשלת ימין רחבה כמו שנתניהו יבטיח או ממשלת שינוי כמו שלפיד חולם, יש כל כך הרבה אתגרים וקשיים מהותיים שיעמדו בפניה, ואף אחד לא באמת חושב שפתאום אחרי הקמת הממשלה הכל יהפוך להיות ורוד ואופטימי.
האם הממשלה הבאה תצליח להוריד את מחירי הלחם והדלק? ברור שלא, זה לא תלוי בה. האם היא תעשה את מה שכן תלוי בה ותבטל למשל את העלאות המיסים בתחבורה הציבורית, בשתיה המתוקה ובחד פעמי? סביר מאוד להניח שלא. ויוקר המחיה לא נגמר בסעיפים הללו, אפקט הפרפר השפיע על המשק כולו, שום דבר כבר לא זול כמו שהיה, ואין שום ממשלה שרוצה, יכולה או מתכוונת להחזיר את הגלגל הזה אחורה, זה בלתי אפשרי.
הקורונה לא מאחורינו עדיין אבל לא זה הנושא שתופס את תשומת הלב. הבחירות הללו הולכות להיות על הנושא הכלכלי, זה מה שבאמת מציק לכל אחד מאיתנו וזה מה שיעמוד במרכז הקמפיינים של רוב המפלגות. ולכן רגע לפני שזה מתחיל חשוב לזכור שאלה קמפיינים מלאי צביעות וריקים מתוכן. עלינו לזכור שנבחרי הציבור שמנסים לשמור על כסאם ומעמדם, גוררים אותנו לבחירות מבלי להניד עפעף ולא מהססים לספר לנו שזה בכלל לטובתנו.
בשורה התחתונה, יש דברים שעדיף לא לחשוב עליהם ולא להפנים אותם כי אם נעשה כך, הדעת לא תוכל לסבול זאת.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
