1.
העם אומר את דברו:
השינוי העובר על החברה הישראלית מעצים את הקונפליקט הפנימי עמו מתמודד הליכוד
בעוד שמפלגות כמו העבודה, מרצ והציונות הדתית מחממות מנועים לקראת הפריימריז לרשימת המפלגה, במפלגת הליכוד עדיין מתקשים לעשות זאת וחילוקי הדעות בתוך המפלגה מעכבים את מועד הבחירות הפנימיות.
הוויכוחים נסובים סביב השריונים שיינתנו למועמדים מבחוץ כמו סילמן ואולי אורבך, ובעיקר סביב איוש נציגי המחוזות. אלה חילוקי דעות טכניים יותר ויבואו על פתרונם במהרה, אבל מעליהם מרחפת שאלה מהותית יותר המעסיקה את אלפי חברי המרכז, שאלת הזהות של המפלגה ולאן מועדות פניה.
כשיובל שטייניץ הכריז השבוע על פרישתו מהליכוד ומהפוליטיקה, מיהרו פרשנים רבים לעוט על המציאה ולהדגיש שוב את השינוי שעובר על מפלגת הליכוד כשאנשים הנחשבים איכותיים יותר נוטשים אותה לטובת ח"כים הנחשבים לעממיים יותר בלשון עדינה, כמו שלמה קרעי, דודי אמסלם, מאי גולן או גלית דיסטל אטבריאן.
האירוע התחבר באופן מושלם לאמירה שהשמיע בשבוע שעבר איש התקשורת גדי סוקניק כשאמר ששרי יש עתיד אינטליגנטיים יותר מחברי הליכוד. האמירה הזאת קוממה ובצדק את חברי הליכוד ומנגד שימשה אותם היטב לצרכי תעמולה, מבחינתם חבל היה שהאמירה לא נאמרה קרוב יותר לבחירות.
ועדיין, מפלגת הליכוד מתמודדת עם הסטיגמה הזאת לפיה היא הולכת ומתרחקת מהתדמית הממלכתית שאפיינה אותה בעבר, מההדר הז'בוטינסקאי בה נהגו נסיכי הליכוד לנפנף לאורך השנים. פרשנים מהצד השמאלי של המפה מנופפים בתיעוד ישן בו נראים חברי הליכוד יוצאים מהמליאה במחאה כשמאיר כהנא עלה לנאום, בעוד שהיום לטענתם נתניהו מחבק את ממשיכי דרכו כמו בן גביר וסמוטריץ' ומעודד את חברותם לצידו בכנסת.
מדובר בנושא רחב ומעמיק שדורש סדרת כתבות בפני עצמה כדי להקיף אותו. אבל על קצה המזלג, אפשר רק לנסות להבין לפחות את הדילמה ואת הקונפליקט בו נתונים בכירי הליכוד במצב הזה.
למעשה, גם אם מפלגת הליכוד עברה שינוי לאורך השנים, היא עברה שינוי נדרש. בליכוד יש פריימריז, רוב הנציגים נבחרים על ידי חברי מרכז שמיצגים את השטח. אז נכון שכשהפריימריז מתחיל, מתחילים איתו גם המאבקים, הדילים, רשימות החיסול הידועות וארגזי הקולות המסורתיים, אבל בסופו של דבר החברים המשתלבים ברשימה מגיעים למקומם במידה רבה על ידי השטח. ואם אנשים כמו דודי אמסלם ומירי רגב מגיעים לצמרת, זה אומר שזה מה שחלק גדול ממצביעי הליכוד רוצים לראות.
הפרשנים יכולים להשתעשע בהליכים הסוציולוגיים העוברים על המפלגה אבל בסופו של יום מפלגת הליכוד מייצגת את בוחריה, את רוב העם המתויג בטעות תחת הכותרת 'ישראל השניה', זה רצונם הדמוקרטי ולכן כך נראית מפלגת הליכוד.
עד כאן הכל יכול להיות טוב ויפה לולי הניתוק המסוים השורר בין המציאות הזאת לבין מקבלי ההחלטות בהובלת המפלגה ובעיקר בהובלת הקמפיין שלה. כמידי בחירות, נתניהו שוב מנסה לכוון את המסרים ליעד שהוא מכנה 'הימין הרך', מבחינתו ההתפטרות של שטייניץ היא מכה קשה, נתניהו גם מתדרך בכל כוחו את החברים להתנער מבן גביר ולא לפגוע במערכת המשפט, הוא שוחח עם הח"כים שהתבטאו נגד היועצת המשפטית לממשלה, קרא אותם לסדר ורמז כי הוא מעדיף לראות אותם נדחקים מחוץ לעשיריה הראשונה, הכל כדי להיראות ממלכתי. מנגד, המפלגה שלו לא מצליחה להחזיק אצלה אנשים שהוא רוצה לראות, כמו שטייניץ.
למעשה, כלל לא בטוח שזה הצעד הנכון. נתניהו התנהל לאורך השנים במוסר כפול: הוא נלחם בכל כוחו כדי להגן על מערכת המשפט, אולי מתוך רצון להטות את המשפט נגדו לטובתו אבל מצד שני כל חברי הליכוד, בהסכמתו, תוקפים את מערכת המשפט ומציגים השכם והערב את הרדיפה שלהם נגד נתניהו ונגד הימין בכלל.
הרוב המוחלט של מצביעי הליכוד יעדיפו לראות את נתניהו עושה את מה שסמוטריץ' מצהיר שרוצה לעשות, לבצע רפורמות מרחיקות לכת בבתי המשפט, בפרקליטות ובבג"ץ, לתת לצה"ל לכסח בעזה וביו"ש, להחיל ריבונות על השטחים ובקיצור להתנהג כמו ממשלת ימין אמיתית. אבל נתניהו ממשיך את דרכו של מנחם בגין ועוטה על עצמו את הארשת הממלכתית. כמו בגין, כך גם נתניהו, מדבר ימין ומתנהג כמרכז ובעקיפין הוא גורם בכך לעליה המטאורית בכוחו של בן גביר. השיטה של בגין עבדה פעם, היום היא כבר פחות מעשית.
מפלגת הליכוד מכילה בתוכה כמה זרמים והנושא מורכב יותר מהתיאור הקצר שהובא כאן. אבל הרוח הנושבת בקרב רוב המצביעים היא כזו שהם לא מצטערים מידי על לכתו של שטייניץ ולא ימהרו להשיב בשלילה אם יציעו להם לשריין את בן גביר בליכוד. באופן כללי, העם בישראל הולך ונהיה ימני, לאומי ולאומני יותר, כל פיגוע מחזק את המגמה הזאת ולכן גם בליכוד כבר יש פחות מקום למתינות ממלכתית ומאופקת.
מה שבליכוד מכנים הימין הרך, זה ציבור שנמצא ברובו הגדול אצל סער, או אפילו אצל גנץ. אם נתניהו יחליט לתקוף רשמית את מערכת המשפט הוא לא יפסיד מידי הרבה קולות, הוא רק יגרום להתקפות נגדו מבחוץ להתעצם עוד יותר. מצד שני, אם הוא ישמור על ממלכתיות, לא ברור כמה זה יעזור לו להחזיר את המצביעים האלה הביתה, הם לא אנשים שרוצים לראות את אמסלם ורגב בחמישייה הראשונה. מצד שלישי, רוב מצביעי הליכוד כן רוצים לראות אותם בחמישייה הראשונה, וזה פחות או יותר הקונפליקט בהתנהלות של נתניהו.
הליכוד, בהיותה המפלגה הגדולה בישראל, חווה את המשבר כחלק מהשינוי העובר על החברה הישראלית כולה שנהיית קיצונית יותר, קיצוניות הבאה לידי ביטוי גם בחוגי הציונות הדתית וגם בפריפריה. במאמר מוסגר, החלק המבורך בהקצנה הזאת היא שאלפי צעירים ישראלים כבר מגדירים את עצמם היום כמאמינים ומסורתיים, מול החלק הקטן יותר של הצעירים שמקצינים לצד השני. השטחים האפורים שהיו בעבר הולכים ונעלמים.
נתניהו עדיין נאחז בכל כוחו בניסיון לשמור על הליכוד כמפלגת אמצע, הוא מנסה שלא להזדהות עם הסחף הקיצוני ברחוב הימני אבל הסחף הזה כובש לו לאט לאט את הליכוד. נתניהו הוא עדיין המלך הבלתי מעורער של הימין אבל אם נרד לפרטי המהות, הוא לא מייצג באמת את מה שרוב תומכיו היו רוצים לראות. בן גביר וסמוטריץ' מבטאים הרבה יותר במדויק את רחשי הלב של הימני המצוי, כן, גם זה שמצביע לנתניהו.
מאבקי הכוחות בליכוד מושפעים במידה רבה מאוד ממשבר הזהות הזה ולא קשה לתאר מי יכריע בסוף ואיך יראו פניה של המפלגה בעוד שנים לא רבות.
2.
איראן בשירות הפוליטיקה:
במהלך מתוזמן יצאו לפיד וגנץ להזהיר את העולם מהאיום האיסלאמי. המטרה היא כמובן פוליטית
כשראש ממשלת המעבר יאיר לפיד התנפל על נשיא צרפת בחיבוק חם ומאושר, היה זה עבורו רגע של אושר צרוף למענו היה שווה לו לעשות הכל.
לפיד מבין שהוא ראש ממשלת מעבר עם סיכויים מאוד נמוכים להיות ראש ממשלה שוב בעתיד ולכן הוא מנצל כל רגע, כאיש תקשורת טוב הוא גם יודע להעריך את עוצמת הרגע הזה מול המצלמות בו הוא יורד מהמטוס, פוסע על השטיח האדום ומתקבל בכבוד מלכים על ידי אחד המנהיגים החזקים במערב.
תוכן הפגישה בין השניים עסק בנושא האיראני וגם זה בזכות יכולת ההבנה של לפיד בתקשורת ובדעת קהל. נתניהו המציא את השיטה להשתמש באיום האיראני כקמפיין בחירות וכעת לפיד משכלל אותה.
לפיד וגנץ לא ממש מסמפטים זה את זה ולא מרבים בשיחה של חולין זה עם זה, אבל מכנה משותף אחד לשניהם גורם להם לשלב ידיים. שניהם רואים בנושא הביטחוני את המקום היחיד בו הם יכולים להתבלט ולנהל קמפיין בחירות. העם ימשיך להיות מוטרד מיוקר המחיה אבל הם יבלבלו אותו עם איראן. אם זה עבד לנתניהו אולי זה יעבוד גם להם.
במהלך מתוזמן, יצא לפיד לצרפת כדי לדון עם הנשיא מקרון על הסכם הגרעין שהמערב מנסה להחיות בכח מול איראן. צרפת רועדת מפחד מהאיום האיראני, במערב מבינים שהטרור האסלאמי הזה כבר לא מאיים רק על המזרח התיכון אלא מגיע ממש אליהם ולכן לפיד וגנץ מנצלים את המצב ורוכבים יפה יפה על הפחד הזה.
מדינות כמו בלגיה ושבדיה, שלא ממש ששו להיות מעורבות באיום האיראני, סופגות כעת מכה מהזרוע הארוכה של משמרות המהפכה, המשטר בטהרן מצליח לקפל אותן כשהוא עוצר בכירים שלהן בטהרן ודורש תמורת זאת שחרור טרוריסטים בעלי אזרחות איראנית הכלואים אצלן. מקרון מסתכל על הסיטואציה ומבין שהוא זקוק לעזרתה של ישראל, שעל פי פרסומים זרים בלבד היא גם היתה מעורבת מלכתחילה במעצרם של חלק מאותם טרוריסטים בבלגיה ובמדינות נוספות. זאת הסיבה שראש הממשלה הזמני מתקבל שם בכבוד מופרז כל כך.
במקביל ובמתואם, יצא גנץ ליוון שם השתתף בפסגה מדינית וחשף פרטים דרמטיים על האיום האיראני. גנץ הציג כיצד המדינה המוסלמית השתלטה על מימי ים סוף וכיצד לראשונה קיים שם חיכוך ישיר בין לוחמים איראניים ללוחמי צה"ל. לצד כל זאת, מנהלת ישראל קרב תודעה נגד חיזבאללה הפועלת בשליחות ישירה של איראן נגד אסדת כריש ונגד יעדים ישראלים בים התיכון. בנאומו ביוון טען גנץ כי האיום הזה מכוון גם כלפי המערב וכי הטילים והכטב"מים של איראן יכולים בהחלט להגיע גם לאירופה.
המסע המתוזמר הזה נועד להבהיר לעולם שאפילו שנתניהו לא בשלטון, ישראל עדיין מובילה את המאבק באיראן מול העולם כולו. המהלך הזה מכוון בעיקר כלפי פנים, לקמפיין הבחירות. ככל שהאיום האיראני יהיה מוחשי ומפחיד יותר כך יצטייר לפיד כחזק יותר בעיני בוחריו.
מבחינת גנץ, המטרה היא כמובן הניסיון להשפיע על מינוי רמטכ"ל. גנץ שנלחם בכל כוחו עבור בכירי צה"ל רוצה למנות רמטכ"ל מטעמו ולהספיק לעשות זאת לפני שהוא אולי מאבד את תפקידו במשרד הביטחון. היועצת המשפטית לממשלה לא אוהבת את הרעיון של מינוי בכירים בתקופת בחירות וממשלת מעבר ולכן המאבק נהיה קשה יותר.
לצורך כך יש להעצים את האיום האיראני, להדגיש את החיכוך של איראן עם צה"ל, להעצים את פעילות כוחות הביטחון ביו"ש ולהמשיך את מבצע שובר גלים כמה שיותר. כשהנושא הביטחוני יעמוד כך במרכז סדר היום, ניתן יהיה להשתמש בדעת הקהל להגביר את הלחץ על הייעוץ המשפטי ולקדם את מינוי הרמטכ"ל כבר עכשיו, כצורך דחוף למען המדינה.
3.
אלמלא מוראה של מלכות:
משטרת ישראל היא הגוף השנוא ביותר על האזרחים. וכשהיא קרובה לקריסה, אף פוליטיקאי לא נחלץ לעזרתה
אווירה לא ממש אופטימית שררה השבוע בחדר ועדת המשנה לביטחון הפנים בכנסת. רגע לפני היציאה לפגרה, הופיע מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי בפני הוועדה והתריע כי לא רחוק היום בו שוטרים לא יצליחו להגיע בכלל לקריאות חירום.
שבתאי חשף נתונים עגומים על פרישה של מאות שוטרים מידי שנה מהשירות במשטרה ועל חוסר היכולת להגיע לקריאות בזמן, לבצע חקירות ולעשות מה שהמשטרה אמורה לעשות. הנתונים לא הפתיעו איש ובכל זאת לא נראה שיש מישהו שמתכוון לעשות משהו בנדון.
בישראל קיימת תופעה בה היחס מצד האזרחים למשטרה הוא יחס עויין ולמעשה די בצדק. במשטרה תהו לא פעם כיצד צה"ל למשל זוכה לכל כך הרבה הערכה והזדהות בקרב אזרחי ישראל ואילו המשטרה הפכה לאחד הגופים השנואים במדינה. ההסבר לכך הוא שהאזרח הממוצע מרגיש שהצבא פעול לטובתו וגם הוא חלק ממנו, לעומת המשטרה שפועלת נגדו. הנשק של צה"ל מכוון כלפי האויב, הנשק של המשטרה מכוון כלפי האזרח.
אבל הבעיה האמיתית של המשטרה היא לא ביחס האזרחים אלא ביחס הממשלה. לאורך השנים הממשלה חנקה את הארגון הזה מבחינה תקציבית ובמקביל נפוצו שמועות לכאורה על חוסר ישרות ויושר בלשון המעטה בקרב הדרג הבכיר בארגון הביטחון הלאומי, שזכה לתדמית ציבורית איך נאמר -לא ממש טובה.
המצב כיום במשטרה הוא ששוטר ממוצע עובד שעות רבות ומקבל שכר נמוך בהרבה מהמקובל במשק, שלא לדבר על כך שהוא נמוך בהרבה מהמקובל במשטרות אחרות בעולם המערבי. בארה"ב ואירופה יש למשטרה תדמית יוקרתית והשוטרים משתכרים היטב, שוטרי משטרת ישראל יכולים רק לקנא ולחלום על כך. זו הסיבה העיקרית לגלי העזיבה המטורפים במשטרה שמתקשה להתמודד עם המצב.
שבתאי הגיע לכנסת כדי לזעוק בשם השוטרים ולנסות לקבל תקציבים או לפחות הבטחות בתקופת הבחירות, בינתיים לא נראה שיהיה לו מענה. הממשלות הקודמות לא טרחו לתקצב את המשטרה ואף טענו שמצב השוטרים הוא באשמת הדרג הבכיר ולא באשמת הממשלה, נתניהו גם קידם את מינוי אלשיך למפכ"ל מתוך תקווה שזה יעזור לו אישית אך לבסוף התבדה, מאז הוא לא טרח לפנק את המשטרה יותר מידי.
בנט שהגיע אחריו המשיך משום מה באותה מגמה, כשגל הטרור התגבר הוא הציע להקים משמר לאומי אזרחי בעלות של מיליונים ולהוסיף תקציב רק ליחידות המיוחדות למשטרה, בלי כל הסבר מדוע לא לעשות בכסף הזה הבראה רוחבית בארגון ובכך לפתור את הבעיה.
לשוטר ממוצע אין שום אמביציה לעשות את תפקידו. הבוסים שלו מזלזלים בו והאזרחים שהוא פוגש מקללים אותו. איזו סיבה עוד יש לו להישאר בעבודה המפוקפקת הזאת? הדבר בלט למשל מאוד בל"ג בעומר האחרון, אלפי נוסעים מתוסכלים וזועמים נתקעו באוטובוסים במשך שעות ארוכות בגלל משטרה שלא תיפקדה וקרסה תחתיה, ומצד שני השוטרים שעמדו ליד המחסומים היו שם במשך שעות ארוכות בשמש הקופחת, כשהם יודעים שגם אחרי כל זה הם יחזרו הביתה עם משכורת רעב ויתקשו לקנות לילד שלהם טיטולים ומטרנה. את התסכול שלהם הם הוציאו על הנוסעים ומכאן הפיצוץ היה בלתי נמנע. האם זה מעניין מישהו מהמפקדים או מצמרת המשטרה? ברור שהתשובה היא לא.
זאת גם הסיבה שבהרבה פיגועים, מי שמנטרל את המחבל אלה אזרחים חמושים, לא שוטרים. השוטר שמקבל את הקריאה עושה חשבון שהוא מסכן את חייו, אם הוא יירה במחבל הוא יעמוד לתחקיר ואולי אפילו יואשם, המשכורת שהוא מקבל לא שווה את זה, אז איזו סיבה יש לו למהר? שהאזרחים יעשו זאת במקומו, גם ככה בנט מעודד ומנסה לרתום את אותם האזרחים לעשות זאת במקומם.
המשטרה קרובה לקריסה ואם זה יקרה האזרחים לא ממש יזילו דמעה. מצד שני, האזרחים כבר היום משלמים את המחיר, בהתמודדות עם משטרה לא מתפקדת ולעיתים קרובות אף עוינת. ככל שהמשטרה תמשיך לקרוס, האזרחים הם אלה שיותר יסבלו, לא המפקדים, לא השוטרים ובוודאי לא הקודקודים.
משטרת ישראל היא ארגון הדורש רפורמה והבראה לאורך, לרוחב ולעומק, מלמעלה עד למטה. אבל אין מי שיקח את היוזמה ויעשה זאת או אפילו ידבר על כך מהשפה ולחוץ לפחות לצרכי בחירות. השוטרים הרי גם מצביעים בקלפי ובכל זאת אף אחד לא מצרף את המצוקה שלהם לקמפיין הבחירות שלו כדי להתחנף אליהם. וכאן נשארנו עם השאלה העלומה – מדוע?
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לגבי הליכוד,אמנם זה נכון שזהו הציבור הליכודניק, ובלי מידי להצטעצע עם הגדרות של 'ישראל-שניה' וכדו', הציבור הליכודניק הוא בעיקרו צ'חצ'ח, וזה הסיבה שהחזקים ביותר שם הם אמסאלם רגב וקרעי. אבל האפקט הברור של זה הוא שיותר אנשי ימין רך שבהם תלוי תוצאות הבחירות עורקים מהליכוד למפלגות מהגוש השני. תמיד כשנתניהו ניצח זה היה בעזרת מפלגת ימין רך דוגמת כחלון, כיום המפלגות האלו שזה סער וגנץ נמצאות בצד השני כתוצאה של פגיעה של נתניהו בראשיהן. מה שנתניהו מרוויח מתקיפה נגד אמסאלם זה ניסיון להיראות רך יותר ובכך להשפיע על אותם קהלים להצביע ליכוד. למעשה נראה שהוא ממולכד הציבור הליכודניק לא יתפרע על הקלפיות בלי שידרכו לו לו על הובלות. ממלכתיות לא עושה לו את זה.
אינטלגנציה לחוד ואגרת הרמב"ן לחוד….
אדם ששם את עצמו בקבוצה אחת עם נואם נאום הצ'חצ'חים שלא נזכיר את שמו שמא תגובתנו תצונזר
נו נו…
טעות סופר בתגובה דלעיל 'לדרוך לו על ההובלות' צריך לומר 'על היבלות'.