למי אכפת: עוד תשעה באב חלף ועדיין לא נושענו; מה עשינו בשביל משיח?

מוצאי תשעה באב. האבל הסתיים באווירת בין הזמנים, והשנה גם לא צריכים להמתין עד חצות היום למחרת כדי לשכוח לחלוטין את מנהגי האבלות. אפילו מוזיקה כבר שמענו, ועקבנו אחרי השירים החדשים שיצאו לאור מיד במוצאי הצום. בכל זאת, הלכתית אין בעיה – הרי אנחנו כבר במוצאי עשרה באב.

עד שנה הבאה, כאשר בערב הצום יבשרו כותרות האתרים והעיתונים כי כך וכך שנים חלפו מחורבן בית המקדש, ולא ניכנס כעת לויכוח ולאופן מניין השנים, לא יעניין כמעט את אף אחד העובדה שעדיין לא נושענו.

גם בימי בין המצרים לא הפסקנו את הויכוחים הפוליטיים הטיפשיים ואיומים בפילוג השורות בשל שאלת מי בראש, קל וחומר שאין מה לצפות שמישהו יעשה משהו בנידון כעת, במטרה לעצור את שנאת החינם ולהרבות באהבת ישראל.

הרי ביננו, מי בכלל רוצה את בית המקדש?

סיפור מוכר על אחד מגדולי הדורות הראשונים של תנועת החסידות שנקלע לעיירה, והתאכסן אצל בעל בית המרזח המקומי. יחד עם אשתו, הוא נבהל לשמוע את הרבי בוכה באמצע הלילה. חוששים, נכנסו לתוך חדרו וראו אותו יושב על הרצפה, ממרר בבכי.

"מה קרה רבי?", תמהו הכפריים – והוא השיב להם שהוא בוכה על חורבן בית המקדש. לתמיהתם, הסביר להם על בית ה' שהיה בירושלים, הגלות והציפייה לגאולה. שאלו בני הזוג את הרבי: ומה יהיה כשהמשיח יבוא? ענה להם: לא יהיה לכם צרות מהגויים, נעלה לירושלים ונבנה שם את בית המקדש.

חשבו מעט הכפריים, התייעצו ביניהם ופנו לרבי בבקשה: "יואיל נא הרבי לבכות ולבקש מהקב"ה שישלח את הגויים הרשעים שמציקים לנו לירושלים, ויבנה להם את בית המקדש. לנו טוב כאן, עם השדות, בית המרזח, הבקר והצאן".

כמוהם, גם אנחנו חיים בתודעה של גלות. לא מבינים מדוע אנו זקוקים לבית המקדש. הרי כבר תכננו טיולים עם הילדים והמשפחה לבין הזמנים, עכשיו ניאלץ להיסחב איתם לירושלים, להראות להם איך שוחטים בהמות, במקום להנות במקום הנופש שתכננו וכבר שילמנו עליו סכומי כסף נכבדים?

אמרה ידועה מסבירה מדוע בליל יום כיפור, כאשר אנחנו מיד אחרי ארוחה דשנה של סעודת המפסקת, בקיום ההידור של האוכל בתשיעי כאילו התענה וכו', אנו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם כמו המלאכים. לעומת זאת, במוצאי יום כיפור, אחרי צום של 25 שעות לערך, אנו אומרים זאת בלחש? ענו: הכל תלוי במחשבה. האם הראש שלנו נקי לקראת היום הקדוש, או שהמחשבה שלנו כבר משוטטת ברוגל'ך.

בפרפזה עגומה ניתן לשאול: האם במוצאי תשעה באב בעת התפילה 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב', רצינו את ירושלים או בדקנו האם הגבאי כבר מבין את הקפה ומאפה לשבירת הצום, ואם יש גם אבטיח קר?

***

דווקא בגלל שאחרי קרוב לאלפיים שנות גלות אנו חיים בתודעה גלותית, היא זו שאמורה לעורר בנו יותר מכל את הרצון לצאת מהגלות ולזכות כבר בגאולה.

כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו – כאילו נחרב בימיו, עומדים רבותינו ז"ל. באחת השיחות הידועות של הרבי מליובאוויטש, כאשר עורר על הצורך של יהודים לזעוק 'עד מתי' ולרצות לצאת מחשכת הגלות, הוא תיאר את היהודי העומד ורואה את בית המקדש נחרב מול עיניו, האם לא הייתה מתפרצת הזעקה מאליה.

דוד המלך אומר בתהילים, "ויזעקו אל ה' בצר להם – ממצוקותיהם יוציאם". כדי להיחלץ מהצרה, אנו צריכים להבין קודם כל שאנחנו במצב בעייתי, לצעוק ולרצות לצאת מהנתון הנוכחי שלנו – למקום טוב יותר.

הגאולה במצרים החלה כאשר פרעה הכביד את העבודה על בני ישראל, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו – ותעל שועתם אל האלוקים", מספרת לנו התורה את שהתרחש לפני שהתגלה למשה רבנו, ושלח אותו להוציא את בני ישראל ממצרים.

ומה איתנו היום? האם אנחנו נאנחים וזועקים על קושי הגלות או שאנחנו רוצים להישאר במצב הנוכחי שלנו, ושהקב"ה ישלח את הגויים לירושלים, כבקשת הכפרי?

כאשר נפנים עד כמה אנחנו שקועים בגלות, עד כדי כך שלא באמת אכפת לנו שאנחנו בגלות, אולי נצליח לעורר את הזעקה – שתביא לגאולה.

***

בתשעה באב צמנו על חורבן הבית, אך יש קשר ישיר גם ליום צום כיפור. מלבד העובדה שחז"ל גזרו 'כעין של תורה' ואסרו את הדברים האסורים ביום כיפור, הרמב"ם גם פוסק הלכה למעשה כי סיבת הצום – להתעורר בתשובה.

וכך כותב הרמב"ם: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'".

סביב יום כיפור, כאשר אנחנו מחפשים גאולה פרטית, ובלשון הזוהר הקדוש צווחים ככלבים הב הב, הב לנו חיי הב לנו מזוני, אנו יודעים לקבל על עצמנו קבלות טובות על מנת לזכות לשנה טובה, כתיבה וחתימה טובה.

סביב תשעה באב, גם אם מישהו כבר מתוודה, האווירה הכללית אינה כוללת בתוכה קבלת קבלות טובות, התחזקות בתורה ובמצוות כפי האווירה בחודש אלול, ראש השנה ויום כיפור – למרות שכאן הדבר נצרך לגאולת הכלל, ולא רק לפתרון בעיות הפרט.

בסיום ההפטרה של שבת חזון, בתאריך תשעה באב, קראנו את הפסוק "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה". בהפטרה של תשעה באב קראנו שוב על משפט = לימוד תורה, על צדקה – ועל שמירת שבת.

גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה, אומרים חז"ל – וכי כאשר ישראל יעשו תשובה "מיד" הם נגאלים. חז"ל נותנים לנו עוד כמה טיפים לקירוב הגאולה: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, ואם ישראל משמרין שתי שבתות כהלכתן – מיד הם נגאלים.

את כל הדרכים לקירוב הגאולה והבאת משיח צדקנו, אנו למדים מתוך פסוקים שאת כולם קראנו במהלך שבת חזון ויום הצום, אך האם הפנמנו זאת? האם קיבלנו על עצמנו קבלה טובה בנושאים אלו כדי שנזכה כבר לבניין בית המקדש?

עדיין לא מאוחר. בואו, דווקא עכשיו, כאשר תשעה באב כבר חלף ומשיח לא הגיע, להראות רגע של רצינות. הפנמה שאנו כן רוצים להיגאל. קבלה טובה בנושאי תשובה, לימוד תורה, נתינת צדקה, שמירת שבת וצעקה אחת גדולה: עד מתי?