בתקופתו של שר הביטחון – סר הביטחון / טור פרשנות

כבר ביקשתי להימנע הערב מכתיבה על עוד גנרל בדימוס, לא רציתי שתהא חזקה של מתקפות ודברי סרה על דמויות ביטחוניות, אבל אי אפשר היה להימנע מכך.

שר הביטחון בני גנץ, הוא אחד הדמויות הבולטות ביותר במערכת הפוליטית בישראל. לא רק בגלל גובהו הרב, גם לא בגלל היותו ראש ממשלה חליפי לשעבר, אלא בעיקר על רקע הישיבה שלו בצומת העצבים של מערכת הביטחון בישראל.

אוהו עצבים. את העצבים שגנץ גורם למתיישבי הימין, הם לא יישכחו לו, גם אם תהיה אפשרות להקים איתו ממשלה ברוטציה.

שר הביטחון, שבתקופתו סר הביטחון, הרבה בזכותו, כלל לא מבין מה רוצים ממנו. מבחינתו הוא היורש האולטימטיבי של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל. גנץ שמרבה לטייל ברחבי העולם, נהנה מהתדמית הביטחוניסטית שלו, ומהעובדה שאין שר חוץ במשרה מלאה, כך שהוא יכול לזכות בתואר הנוסע המתמיד בקו ישראל-ניו יורק. הוא פוגש בכירי ממשל בארה"ב, מקדם איתם מהלכים ובעיקר מצטלם עם הרבה חיוכים.

כשהוא כבר בארץ, הוא מקפיד לעשות עוד סבב תמונות, הפעם בארץ. נו, בכל זאת צריך לגוון קצת. גנץ, כמו חבריו למחנה הממלכתי, לא חשים בסתירה המוחלטת שבדבריהם. מחד הם מדברים על יד קשה נגד הטרור הפלסטיני, אך מאידך הם מחבקים כל טרוריסט ממוצע, בתוספת בונוס בדמות רב המרצחים אבו מאזן.

את האחרון, גנץ העלה מהאוב עוד בתקופת ראש הממשלה המתפזר, חליפי חליפין, נפתלי בנט. מול שתיקת הכבשים של בנט וחבורתו, גנץ שידע שבלעדיו אין ממשלה, עשה ועושה ככל העולה על רוחו. הזמין את מחמוד עבאס לביתו בראש העין והפך אותו לכתובת אטרקטיבית לכל מי שחפץ במעט יחסי ציבור באגף השמאלי במפה.

שר הביטחון גנץ, לא טיפש. כבר שנים רבות קודם שנכנס לפוליטיקה, עוד בימים שמשרדי 'המימד החמישי' שכנו במגדלי עזריאלי, הוא טווה את חלומו להיכנס למשרד היוקרתי שמעבר לכביש בקריה בתל אביב. בשיחה עם כותב השורות לפני מספר שנים, גנץ כמו גנץ ניסה לפזר מסך עשן על דמותו. כבר אז אמר שהוא ימין ושמאל, כבר אז אמר כן ולא באותו המשפט. למפרע, הוא צדק. אין לו בעיה לדלג בין ימין לשמאל ואין לו בעיה לדלג בין ההתיישבות ומחנות צה"ל ביו"ש, לביקור ברשות הפלסטינית.

בשנה האחרונה, סר הביטחון עסוק שוב ושוב בפינוי ישובים מאדמתם. הצרות נגמרו, המצב הביטחוני שהתדרדר רק בגלל נתניהו, מזמן כבר שכך ועכשיו הפרחים מלבלבים ואפילו אבו מאזן הפך ליונת שלום.

העולם כל כך יפה מבחינתו של גנץ, רק חבל שהמתיישבים מעכירים אותו, בכל עת שהם עולים להתיישב במקומות שונים. גנץ, שכבר מזמן הפך לשתום עין בכל הנוגע לגל הטרור שיוצא משטחי הרשות הפלסטינית, שכבר מזמן הפך לעיוור בכל הנוגע להשתלטות הפלסטינית על שטחי C, שכבר מזמן הפסיק להתעניין בחוסר המשילות בבסיסי צה"ל, עסוק רק בדבר אחד: פינוי מתיישבים מאדמתם.

המטרה הזו כל כך נעלה, עד כדי שנראה לעיתים כי פיקוד המרכז בצה"ל הוקם רק כדי לפנות את המתיישבים מההר השומם שעליו התמקמו. ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון כבר טבע את המונח 'בנחישות וברגישות', גנץ, הוריד את המילה רגישות והשאיר רק את הנחישות.

ייתכן שבימים שבשגרה, רדיפת המתיישבים הייתה פחות ניכרת, אבל אי אפשר שלא להביט בעוול הנורא הזה בימים שפיגוע רודף פיגוע. פעם ירי ופעם גרזן, פעם באבנים ופעם באמצעות לייזר. פעם בתחומי יהודה ושומרון ופעם גם בלב ליבה של ישראל, במרכז המדינה, בחולון.

בממשלה הנוכחית כבר מזמן החליטו שהקורונה לא קיימת, העולם שב להתנהל כפי שהיה, למרות שמספר המתים מהנגיף, כבר עומד על 11,681. כמעט ששת אלפים נפטרים רק בשנה האחרונה, עם חיסונים ועם כל הידע הרב. עכשיו כנראה אימצו את השיטה, גם כלפי גל הטרור. אם בקורונה אפשר להתעלם ולתת תחושה שהכל טוב, בוודאי גם בביטחון אפשר לעשות זאת ורצוי עם עוד כמה מילים שמדברות גבוהה גבוהה כמו האמירה של גנץ בביקורו באוגדת איו"ש: "כל מי שקם להורגנו – דינו שלא יקום. נשים עליו את ידינו – בעומק השטח, בצירים ובמעברים. בכל שעה ובכל מקום. מחוללי הטרור הם אלו שפוגעים באוכלוסייה הפלסטינית, בפרנסתה וביכולת לקדם את האינטרסים שלה. אנחנו נמשיך לפעול ככל שידרש".

למילים יש משמעות, אבל כשנותרים רק מילים ואפס מעשים, אז המשמעות היא אחת: שר הביטחון מנותק. במקום להחזיר את הביטחון לאזרחי ישראל, במקום לחסל את הטרור ברשות הפלסטינית, גנץ עסוק בפנטזיות חולניות של רשות פלסטינית מתונה ועוד שלל רעיונות מופרכים שכל קשר בינם לבין המציאות הוא מקרי.

אם מספר המנדטים היה מהווה תעודה לרמת הניתוק, גנץ ללא ספק היה נבחר לראשות הממשלה ואפילו מרכיב קואליציה באמצעות מפלגתו ללא צורך בשותפים, אבל לצערו, זה לא קורה והוא רק גלגל חמישי בממשלה מקרטעת. סוג של רזרבי, או חליפי לשעבר.