1. הבהילות והפרנויה
הדרך לממשלה רצופה בכוונות טובות, בהרבה דיבורים ובמעט מעשים. כבר שבוע שישי מאז הבחירות והממשלה הנכספת עוד לא נראית באופק, פרשנים סקפטיים כבר מתחילים לתהות בקול האם היא תוקם בכלל. ובינתיים דואג נתניהו להרעשה כבדה ולא ממש אופיינית לו.
הדיונים בחדרי המשא ומתן הקואליציוני כמעט ולא קיבלו ביטוי בסדר היום, במקום זאת עסקו כולם בדרמת החלפת יו"ר הכנסת ובבליץ החקיקה שיצא לדרך מיד אחר כך. באופן חריג נשאר יו"ר הכנסת הקודם על כסאו במשך יותר מחודש אחרי הבחירות וזאת בגלל הסכסוכים הפנימיים בליכוד, כך שבפועל לא היתה לקואליציה הנכנסת שום אפשרות לשלוט על סדר היום.
בינתיים השעון המשיך לתקתק וסיום תקופת הארכת המנדט כבר נראה באופק, לשם כך היה הכרח להתחיל לקדם את החקיקה אותה התחייבו בליכוד לסיים לפני הקמת הממשלה ולכן סוכם שיריב לוין ימונה ליו"ר זמני, כך הוא יוכל להעלות לסדר היום את החקיקה ובהמשך הוא יתפטר מהתפקיד לטובת היו"ר הקבוע עליו יוסכם בהמשך, אם וכאשר.
האווירה במליאה היתה חגיגית למרות הפארסה שקדמה למהלך המביך ולמרות שמדובר ביו"ר זמני בלבד. בליכוד ראו בכך נקודת ציון לכך שהם חוזרים לשלטון ולמוקדי קבלת ההחלטות וזה לבד כבר חשוב. כבר באותו יום, הוקמו הוועדות הזמניות שתפקידן לקדם את החקיקה והבליץ יצא לדרך.
וכאן כבר קורה משהו שאינו אופייני לנתניהו. נתניהו ידוע בחשש הגדול שלו מכל התקפה תקשורתית, הוא פועל הרבה מאוד בהתאם למה שהתקשורת תגיד עליו או שתהיה עלולה להגיד עליו. ואילו ארבעת החוקים שעלו לסדר היום נחשבים חריגים בהחלט מבחינה זו, בכך שהם אצבע בעין לכל מערכת המשפט ומפלגות השמאל. המהלך המתריס הזה אינו אופייני בכלל לנתניהו ולליכוד.
החוק המרכזי שמעורר סערה הוא חוק פקודת המשטרה, שנועד לאפשר את דרישת בן גביר, להעביר לידיו סמכויות רחבות מאוד במשטרה כמו שיש לשר הביטחון על הרמטכ"ל והצבא. החוקים הבאים שמעוררים תסיסה הם חוקי שר במשרד ממשלתי וכשירות כהונת שרים, חוקים שנועדו לאפשר לרב דרעי להתמנות לשר מבחינה משפטית וכן לאפשר לסמוטריץ' למנות שר נוסף במשרד הביטחון שיכהן תחת השר העתידי גלנט. בייעוץ המשפטי של הממשלה והכנסת הביעו ספקנות רבה באשר לחוקתיות של חוקים כאלה בפרט כשמדובר לכאורה בחוקים פרסונליים, אבל למרות זאת – מבחינה משפטית יבשה אין מניעה לקדם אותם ולאשר אותם, וזה מה שמתכוונים בליכוד לעשות.
מפלגת הליכוד מעולם לא קידמה חוקים כאלה באופן מתריס כל כך, וזה כבר צעד ראשון שנתניהו החליט לעשות בניגוד למנהגו, רק בגלל ההבנה שבלי זה אין לו ממשלה. אבל בתוך כל הסערה הזאת יש פרט נוסף מעניין לא פחות שמשום מה נדחק לשולי תשומת הלב הציבורית: החוק הרביעי.
החוק הרביעי שקודם ובינתיים הצליח להגיע ראשון לאישור המליאה, הוא חוק התפלגות הסיעות. מדובר בתיקון לתיקון של חוק הכנסת שמבטל את האפשרות של ארבעה חברי כנסת לפרוש מסיעתם. לפני כשנה העבירה ממשלת בנט ולפיד תיקון לחוק בו נקבע כי ארבעה ח"כים יכולים לפרוש ולהיחשב כסיעה חדשה, אפילו אם הם לא מהווים שליש מסיעתם המקורית. מטרת החקיקה אז היתה להזמין עריקים מהליכוד ולאפשר להם לפרוש ולהצטרף לממשלת בנט, זאת בניסיון לבנות את הממשלה הזאת באופן יציב ורחב יותר, ניסיון שכזכור לא צלח.
כעת, החליט נתניהו שיש חשיבות עליונה לבטל את הסעיף הזה, לא סתם חשיבות – אלא הכרח היסטרי לעשות זאת מיידית, לפני הקמת ממשלה ולפני הכל. קודם כל חייבים לסתום את הפרצה הזאת. באופן פרדוקסלי, דווקא החוק הזה נעלם לו בשולי סדר היום בחסות הרעש הכבד שהתחולל סביב החוקים האחרים.
המהלכים הללו מבטאים יותר מכל את מה שמתחולל בראשו של נתניהו וחושפים באופן מדהים את דירוג החרדות שלו, ממה הוא חושש יותר וממה פחות. החוק שנועד למנוע מארבעה חברי כנסת לפרוש נועד למנוע מח"כים מתוסכלים בליכוד לקום ולעשות מעשה, לפרוש מהליכוד ולמנוע מנתניהו להקים ממשלה בראשותו.
מי שמסוגל לעשות זאת כעת, הם כל מאוכזבי הפריימריז החל בדוד ביטן, המשך ביולי אדלשטיין, ישראל כ"ץ, חיים כץ, דודי אמסלם וכעת עלולים להצטרף אליהם מאוכזבים נוספים כמו דני דנון, גלית דיסטל שהיתה חיילת נאמנה של נתניהו ופתאום התבשרה שכלל לא בטוח שהיא תקבל תפקיד שר, רשימת המאוכזבים עשויה להיות ארוכה.
נתניהו עדיין לא סיים ואולי אפילו לא ממש התחיל את חלוקת התפקידים בליכוד. אף אחד מהרשימה הנ"ל לא יודע מה הוא יקבל וכל אחד מהם עלול למצוא את עצמו נשאר ח"כ מהשורה ללא תפקיד וללא השפעה. נתניהו עושה זאת בכוונה כדי שכולם יישארו עם התקווה הקטנה בלב ולא ימהרו לפרוש ולפוצץ לו את הכל. אם הוא היה מכריז על התפקידים כבר עכשיו, המאוכזבים היו כבר קמים ופורשים, או לכל הפחות לא מצביעים בעד הממשלה, בידיעה שיש להם לאן ללכת אחר כך. מספיק שיש ארבעה נמנעים ולנתניהו כבר אין 61 אצבעות להקמת ממשלה.
לכן כל כך חשוב לנתניהו להעביר קודם כל את החוק הזה ולמנוע מהם את האפשרות לפרוש. אחרי שהחוק יעבור בשלוש קריאות, מי שיצביע נגד הממשלה יגרום לכך שהכל נופל ואין כבר את רשת הביטחון של אפשרות הפרישה.
הדחיפות והבהילות לחוקק את החוק הזה עוד לפני הקמת הממשלה מוכיחה עד כמה עמוקה הפרנויה, עד כמה נתניהו רואה את האיום הזה כמוחשי ואמיתי. זה כבר מוכיח יותר מכל על רמת האמון השוררת בתוך הליכוד בין הנתינים למנהיג.
נתניהו יוצא מגדרו ובניגוד למנהגו לא אכפת לו לעצבן את מערכת המשפט, את בג"ץ, את כל מפלגות המרכז שמאל, עם חקיקה פרסונלית ומתריסה. מזה הוא לא חושש. אבל מפרישה של כמה חברים ממפלגתו הוא חושש גם חושש. וכך קיבלנו הצצה נדירה לדירוג רמת הפחדים בווילה בקיסריה. זה המצב לאשורו ואת זה כבר אף אחד לא מצליח להסתיר.
2. שתוק לי ואשמור עליך
אפשר היה לחתוך בסכין את המתח שריחף השבוע בחלל חדר ועדת החוקה של הכנסת כשמפכ"ל המשטרה קובי שבתאי והשר המיועד איתמר בן גביר, ישבו זה לצד זה וניהלו ויכוח טעון בדיון על החוק שדורש בן גביר לקבלת סמכויות רחבות על המשטרה, בזמן שנציגי הקואליציה היוצאת הטיחו דברים קשים נגד שני האישים גם יחד ונגד הקואליציה הנכנסת בכלל.
בחדר הסמוך, חדר ועדת הפנים, התנהלו דיונים טעונים לא פחות בשני החוקים שבהמשך מוזגו לחוק אחד, ואמורים לסלול את הדרך למינויי דרעי וסמוטריץ'. גם שם ישבו משפטנים וטענו בלהט כי החוק לא נראה טוב ונתקל בקשיים רבים, למרות שבסופו של דבר אפשר יהיה למצוא את הדרך לאשר אותו.
מדובר כאמור במהלך שאינו אופייני לליכוד, אבל קירות חדרי הוועדות הללו כבר ידעו מקרים דומים בעבר הקרוב, המחזה לא היה חדש להם, גם בהקמת הממשלה היוצאת וגם בזו שלפניה הועברו חוקים חדשים וקשים לעיכול כדי לאפשר את רעיון הקמת ממשלה פריטטית, כדי להמציא את רעיון ראש הממשלה החליפי, כדי לאפשר לממשלה למנות שרים נוספים בתוך משרדי ממשלה ועוד כהנה וכהנה, הכל כבר היה ואושר, אלא שבפעמים קודמות זה עשה פחות רעש.
בימין טוענים ובצדק כי החוקים הם אותם חוקים מתריסים, ובכל זאת בפעמים הקודמות לא ראינו את הביקורת הקשה כל כך, משום שמדובר היה בחקיקה שנועדה להקמת ממשלת שמאל או לכל הפחות ממשלת אחדות וכאן מדובר בהקמת ממשלת ימין לכן פתאום כולם זועקים.
למעשה אם נטה אוזן, נשים לב שהביקורת נשמעת בעיקר מפי פוליטיקאים מהשמאל ומעט מאוד מפי יועצים משפטיים בתוך הכנסת. לעומת זאת, מצד הפרקליטות, מערכת המשפט ובג"ץ שורר שקט כמעט מוחלט. כמעט ולא שומעים שופטים מכהנים או בדימוס יוצאים נגד החקיקה ומבקרים את נתניהו. מי שעושה זאת הם בעיקר לפיד, גנץ, סער וחבריהם.
הנקודה המעניינת הזאת מתרחשת במקביל למשא ומתן הקואליציוני ומבליט את העובדה שמה שחשוב לחברי הקואליציה הנכנסת, עולה לדיון כבר היום ומקודם בהיסטריה בחקיקת בזק לפני הקמת הממשלה, ומה שפחות חשוב נדחה לאחר הבחירות. המפלגות החרדיות דורשות את פסקת ההתגברות אבל זה לא נדון עכשיו, בתואנה כי מדובר בחוק כבד מידי עבור ממשלה שעוד לא קמה.
נתניהו מצידו מעדיף שזה לא יקרה לעולם, גם כשהוא מקדם כיום בלית ברירה חקיקה לכאורה אנטי משפטית, הוא עדיין דבק בעמדתו המסורתית להגן על בג"ץ ועל מערכת המשפט. הוא לא ייצא נגדם בצורה חריפה כל כך ולכן מעדיף מבחינתו לוותר על פסקת התגברות ולמצוא פתרון אחר שיהיה מקובל על החרדים ועל מערכת המשפט גם יחד. לא ברור עדיין האם זה אפשרי, אבל זו בוודאי האפשרות המועדפת עליו.
לכן כשמביטים על הנעשה כעת בכנסת, אפשר רק להעריך בזהירות שאנחנו רואים כעת סוג של הסכמה שבשתיקה שאולי קיימת בין נתניהו למערכת המשפט. בליכוד מקדמים את החקיקה בכל הכוח למרות הסיכון שבג"ץ עלול להתערב בהמשך ולפסול חלקים ממנה, אבל בליכוד עושים זאת בלי חשש.
יתכן מאוד שבג"ץ מצדו לא יתערב לבסוף בנעשה, יתכן שמערכת המשפט תאפשר לנתניהו להקים ממשלה כרצונו, הוא מצדו ידאג בתמורה שממשלת הימין על מלא לא תפעל באופן אקטיבי נגד מערכת המשפט, לא תמנה שר משפטים "בעייתי", לא תפגע בבחירת שופטים ואולי גם לא תקדם את פסקת ההתגברות.
מדובר כמובן בהשערה בלבד, אבל היא תופסת שכל ועושה היגיון כשמביטים על הנעשה. זה מסביר כמה דברים וסוגר כמה פינות בתפיסת המצב לאשורו. זה מסביר איך הליכוד חורג ממנהגו ומקדם חקיקה מתריסה וזה מסביר חלקית את גרירת הרגליים בחדרי המשא ומתן. אבל את כל זאת נוכל לדעת רק בהמשך.
3. נתיב המילוט
דיוני המשא ומתן הקואליציוני לא פסקו והם נמשכים גם בימי הרעש הכבד המתחולל במליאה ובוועדות, אבל נראה שבכל זאת מורגשת איזושהי עצירה, כאילו משום מה מישהו הוריד הילוך. חברי הליכוד לא מקבלים שום עדכון איזה תפקיד מחכה להם אם בכלל, אפילו דודי אמסלם שהיה כפסע לפני קבלת תפקיד יו"ר הכנסת הוסג לאחור ובמקומו התמנה יו"ר זמני.
המו"מ עם שאר המפלגות מתנהל בעצלתיים והשבוע אף טען בן גביר שהליכוד נסוג מחלק מההבטחות שלו עליהן כבר התחייב בנספחים שנחתמו. בן גביר העלה בשל כך את סף הדרישות שהציב והחליט לדרוש גם מ"מ בוועדת שרים לענייני חקיקה כשלטענתו "בלי זה אין ממשלה".
גם השבוע, קשה מאוד להתעלם מהתחושה שנתניהו פשוט לא רוצה ממשלה. כל מי שטוען אחרת וכל מי שמנסה לתלות זאת במפלגות השותפות, הרי שהוא ממעיט בערכו של נתניהו שנחשב עדיין לפוליטיקאי הממולח ביותר שיש בישראל. עם ישראל מכיר את נתניהו מספיק זמן כדי להבין שאם נתניהו רוצה ממשלה – תהיה ממשלה. ואם אין ממשלה, זה אך ורק בגלל שנתניהו לא רוצה.
לפיד ושותפיו קופצים על המציאה ומציגים את נתניהו כחלש, סחיט וכמי שנכנע לדרישות החרדים ולגחמות הימין הקיצוני. למרבה האירוניה מי שעוזר ללפיד ומאשש את דבריו, אלה דווקא הליכודניקים והביביסטים שמאשימים את החרדים או את סמוטריץ' ובן גביר בכך שאין עדיין ממשלה. בטענה זו הם בעצם מאשרים דה פקטו שנתניהו חלש אופי, סחיט ומסכן, שנעבך מה לעשות – כל כך הרבה אנשים מפריעים לו בהגשמת חלומו הגדול, חלום הימי-נל-מלא הידוע והמפורסם. לפיד והביביסטים טוענים כאיש אחד, שנתניהו רוצה ממשלת ימין אבל כל מיני אנשים רעים מהימין מפריעים לו והוא המסכן לא יכול לעמוד מולם…
מי שקצת מכיר את נתניהו ויודע קצת להעריך את יכולותיו, מי שיודע לא לזלזל בו למרות הביקורת הרבה והעניינית נגדו, יודה בפה מלא שהרכבת הממשלה תלויה כרגע בו ואך ורק בו. ואם זה לא קורה, זה אך ורק בגלל שהוא לא באמת רוצה ממשלת ימין מלאה שתשרוד ארבע שנים. אין צורך לחזור ולהסביר מעל במה צנועה זו מדוע, הדברים ידועים ומפורסמים, וככל שחולף הזמן יותר ויותר אנשים מודים בכך.
היום כבר כולם מודים במה שנתניהו לא מצליח להסתיר: הוא לא באמת רוצה ממשלת ימין-על-מלא שתשרוד ארבע שנים מלאות, זה עלול לחזור אליו כבומרנג כשהממשלה לא תצליח לעמוד בציפייה הגבוהה שהוא יצר בקרב המצביעים. מצד שני, בחירות שישיות הן לא אופציה. בחירות חדשות אחרי כל מה שהתחולל כאן בחצי השנה האחרונה, אחרי האשליות שהוא ניפח והחגיגות בסגירת הקלפיות – יביאו לקיצו הפוליטי, אנשים לא יקנו יותר את האשליה. מצד שלישי, השטח עדיין לא בשל להצטרפות גנץ לממשלה למרות שגנץ עצמו רוצה ומסכים. עדיין אין צידוק פוליטי למהלך כזה ואין סיבה שתכשיר את הלבבות בימין לבגידה כזאת.
האופציה היחידה שנותרה אם כן, היא להקים את הממשלה כמתוכנן כפי שהובטח, אבל לדאוג שהיא לא תאריך ימים. נתניהו מכין כבר היום את התשתית לנפילת הממשלה בעוד כשנה או שנה וחצי ובעיקר הוא מכין את המסלול שיפיל את האשמה על כל העולם ואשתו חוץ מאשתו. כולם יהיו אשמים בנפילת הממשלה חוץ מנתניהו ונאמניו בליכוד.
וכדי שזה יקרה, נתניהו דואג כבר עכשיו למרוח את הזמן, להתיש את כולם ולגרום לכל החברים להגיע לממשלה הבאה עייפים ומותשים, מתוסכלים ומאוכזבים, הוא מנטרל בכח כל צל אחרון של שמחה שאולי עוד נותרה מחגיגות הניצחון, הוא מוחק את החיוך מעל הפנים של כולם כולל כולם ובונה את הממשלה על כר נרחב של תסכול ואכזבה.
נתניהו מנפח כבר עכשיו את בלוני התסכול מהם יבנה את הממשלה ואשר ימשיכו להתנפח לאורך הקדנציה עד שיתפוצצו. כשזה יקרה ניתן יהיה להשתמש בצידוק הזה כדי להכניס את גנץ או אפילו לצאת לבחירות ואז להיות נקיים מהמחויבות המעיקה הרובצת על כתפי ימין-על-מלא. הממשלה הנוכחית קום תקום אם כן כי אין ברירה אחרת, רק מה שעוד נותר לעשות זה להכין כבר עכשיו את נתיב המילוט.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
הוא לא פוחד מבג"ץ, הוא משקשק מהם!
מה שנכון נכון.
כנראה שביבי הוא הצרה הגדולה של מחנה הימין.
נשמע די הגיוני כל הפרשנות פה…
באמת בעולם כמו שלנו צריך את נתניהו רק כפרזנטור ולא כאיש המתאים לעשות פה שינויים אמיתיים
"הממשלה הנוכחית קום תקום אם כן כי אין ברירה אחרת, רק מה שעוד נותר לעשות זה להכין כבר עכשיו את נתיב המילוט." 🙂
כמה שהדברים נכונים.
יישר כוח על הפרשנות!