מחיר השתיקה: האם נתניהו נסחט על ידי בן גביר ולוין? / יוסף טיקוצ'ינסקי

1.
מחיר השתיקה:
אם ההבטחות למפלגות החרדיות לא יקוימו במלואן, זה יוכיח למפרע שראש הממשלה נסחט בידי בן גביר ולוין

שבוע ראשון לחיי הממשלה וכבר אין מקום באוזניים לעוד פצצות מהדהדות וקולניות כמו אלה שדאגו להטיל חלק מחברי הממשלה החדשה, איש איש בתורו ובתחומו.

הכנסת היתה עסוקה עדיין באישורים פורמליים אחרונים של הרכבים כאלה ואחרים בממשלה החדשה כמו חילופי שרים במשרדי הממשלה, אישור מינוי סגני השרים במליאה, אישור הרכב הוועדות, אישור הרכבי וועדות השרים והקבינט ועוד, אבל חלק מהשרים שכבר קיבלו את תפקידיהם לא בזבזו זמן ומיהרו לדפוק על השולחן עם פטיש חמשה קילו, כדי לספר לכולם שהם הגיעו, שהם כאן ושהם עושים פרצוף מאוד נחוש וחמור סבר של 'באנו לעבוד'.

הראשון היה כמובן איתמר בן גביר שהתעקש לעלות להר הבית דווקא עכשיו, דווקא היום, דווקא ככה, כמובן בניגוד להלכה וחרף האיסור החמור. למה? כי הוא יכול. לבן גביר היו אינספור דרכים אחרות לעשות את מה שהוא חושב וליישם את מה שהבטיח גם בלי לרקוד על בריקדות. הוא הרי עלה בסופו של דבר בחשאיות, בלי שהצהיר על המועד המדויק בו הוא מתכוון לעשות זאת, רק לאחר מעשה יצאו התמונות והתיעודים משם. אז למה הוא היה צריך את כל הרעש התקשורתי המוקדם, רעש שאילץ אותו בעצם לעשות את תרגיל ההטעיה ולעלות בשקט? למה להעיר את חמאס מרבצו ואז לברוח ממנו בחשאי? הוא היה יכול לעלות בשקט ובדממה מלכתחילה, התוצאה היתה הרי זהה בכל מקרה.

לבן גביר יש הרבה מאוד מה לעשות במשרד אליו הוא נכנס רק הרגע. יש לו את אלפי חיילי צה"ל ולוחמי מג"ב שמצפים ליישום ההבטחות, לשינוי הוראות הפתיחה באש, להעצמת ההגנה על מעמדם המשפטי ותדמיתם העולמית, יש פשיעה בנגב ויש בעיות חמורות במשטרה, בכל זה הוא הבטיח לטפל ומחכה לו עבודה רבה במשרד. אז מה בוער להדליק את הרחוב היהודי והערבי גם יחד עם עליה להר הבית דווקא עכשיו כאילו זה לא סובל דיחוי.

אבל הוא יכול. ולא רק שהוא יכול, על זה בדיוק הוא נבחר, על בסיס ההרעשה הכבדה והלהט התקשורתי, זה מה שגרם לציבור שלו לאהוב אותו ולכן הוא ממשיך עם זה גם עכשיו. מבחינת החרדים, בן גביר הוא שותף פוליטי לגיטימי, השותפות איתו בממשלה עדיפה על פני מפלגות אחרות כמו יש עתיד, ישראל ביתנו והמחנה הממלכתי. אבל לשותפות כזאת יש מחיר ובן גביר ידע לגבות אותו מהר ובמזומן.

ובטרם שככה סערת בן גביר, הפציע שר המשפטים יריב לוין והציג רפורמה דרמטית ומרחיקת לכת לפי כל קנה מידה, חלומו הישן של הימין כולו והבטחת הבחירות העתיקה שאיש לא האמין שיום אחד היא תמומש, אחרי כל כך הרבה שנים שהיא הופרה, קדנציה אחר קדנציה. גם הוא הנחית אותה במפתיע, במסיבת עיתונאים דרמטית שמשכה אליה אל כל המצלמות, המיקרופונים וכותרות החדשות.

ובתוך כל ההרעשה הכבדה הזאת הצלחנו לשמוע רעש יותר חזק, רעש יותר מטריד ויותר צורם מכל הרעשים גם יחד: רעש שתיקתו של נתניהו. לא שמענו את ראש הממשלה בנושא הר הבית, לא שמענו אותו בנושא הרפורמה המשפטית, כאילו כל האירועים הללו מתרחשים לידו ולא קשורים אליו.

בן גביר ולוין עשו צעדים שמתיישרים עם הבטחת הימין על מלא שהבטיח נתניהו. זה מה שהם הצהירו שיעשו והנה הם עושים. היה מצופה במצב כזה שנתניהו יהיה הראשון שייצא לציבור ויגזור את הקרדיט, שיגיד לאזרחי ישראל: הנה אנחנו עושים מה שהבטחנו, כל מה שאתם רואים כאן זו עבודה שלי, כל שר בתחום סמכותו מיישם את המדיניות עליה סיכמנו, הנה אנחנו עובדים!

אבל זה לא קורה. נתניהו לא ניסה לעצור את בן גביר אבל גם לא ממש גיבה אותו בתקשורת מול העולם. ההודעה היחידה שיצאה מלשכתו היה בשם "גורם" שהבהיר שעליית שר להר היא לא הפרה של הסטטוס קוו. מצד שני, הוא גם לא התנער מבן גביר ולא גינה את מעשיו כפי שהחרדים למשל היו רוצים לראות. שתיקה מוחלטת.

אותה שתיקה נמשכה גם בהצהרה הדרמטית של יריב לוין. כל שרי וח"כי הימין מיהרו לברך אבל נתניהו שתק, כמה עיתונאים ניסו לטעון שהוא ניסה בכלל לעצור את לוין אבל לא הצליח. נתניהו לא התנער מלוין ולא גיבה אותו, שוב שתיקה מוחלטת.

בכל נושא משמעותי ודרמטי שעולה על הפרק, בכל נושא שדורש מעשה ולא רק הצהרות, נתניהו כדרכו שומר על שתיקה. הוא כאילו יושב בין המשפתיים ומחכה לראות לאן הרוח נושבת. הוא שומר על כל האופציות פתוחות. אם הדברים יצליחו הוא יוכל להגיד אחר כך שהוא תמך והוביל, אם זה ייכשל הוא יוכל להתנער. זה האיש וזו התנהלותו כבר עשרות שנים, כולל במהלכים דרמטיים שמתרחשים בתחום סמכותו ובאחריותו כראש הממשלה המכהן.

אבל במקרה הזה, השתיקה לא תועיל לזמן רב. המבחן יגיע מהר מאוד והמבחן יהיה בהמשך הקדנציה בכל הקשור לדרישות המפלגות החרדיות וההסכמים הקואליציוניים שנחתמו איתן. אם ההסכמים הללו ייושמו ויתקיימו ככתבם וכלשונם, זה מוכיח שנתניהו אכן עומד מאחורי המהלכים של בן גביר ולוין, שהוא שינה כיוון והתחיל להתניע מדיניות ימין, מדיניות קיום הבטחות ולויאליות עם המפלגות השותפות.

אבל אם מהצד השני חלילה יקרה מצב בו החרדים – שאינם צועקים ואינם לוחצים – לא יקבלו את מה שהובטח להם, זה יוכיח למפרע שהמהלכים של לוין ובן גביר היו תוצאה של סחיטה, של בריונות, של חולשה מצד ראש הממשלה שנכנע לתכתיבים שלהם ולא הצליח לעמוד בדרכם, זה יוכיח שרק מי שמאיים מקבל. נתניהו שותק היום ומנסה לשמור על כל האופציות פתוחות, אבל שעת המבחן תגיע מהר מאוד ותוכיח על מה שמתרחש עכשיו.

נתניהו יטען בעתיד שהוא לא לחיץ ולא נכנע לדרישות, אבל אחרי מה שקרה השבוע – חובת ההוכחה עליו. זו לא חכמה להיות חזק וגיבור על אנשים ביטן ואמסלם שהלכו אחריו בנאמנות אבל כעת אפשר לפגוע בהם כי אין להם איך להשיב מלחמה. החכמה היא להיות חזק על בן גביר ודומיו ולדבר בקול ברור: האם המהלכים הללו נעשו על דעתו, או שהוא מתנגד להם. השתיקה לא תועיל, האמת תתברר בקרוב מאוד.

2.
הנקמה מוגשת חמה:
מפלגות האופוזיציה המפולגת סובלות מנחת זרועו של הליכוד, אבל יכולות לבוא בטענות רק לעצמן

אחד המאפיינים הבולטים בהתנהלות הממשלה החדשה בשבוע הראשון לחייה, היה מאפיין הכוחנות. זה התחיל כמובן בעליה של בן גביר להר הבית וברפורמה הדרמטית במערכת המשפט, אבל זה ירד וחלחל הלאה לתחומים נוספים שתפסו פחות כותרות.

בטקס חילופי השרים במשרד החינוך, ניסו המשתתפים לשמור על איפוק וממלכתיות אבל זה לא ממש הצליח להם. השרה היוצאת יפעת שאשא ביטון והשר הנכנס יואב קיש, הצליפו זה בזו בנאומיהם ולא טרחו להסתיר את חוסר שביעות רצונם זה מזו. יואב קיש הדהים את כולם כשאמר במילים מפורשות את הברור מאליו: אני מאוד מעריך אותך גברתי השרה היוצאת, אבל כל מה שעשית הולך להשתנות, הכל.

קיש צודק והוא מוביל מדיניות נכונה, מגיע לו על כך את כל הקרדיט. הוא הבטיח להחזיר את לימודי התנ"ך והיהדות למערכת החינוך הממלכתית אחרי שהשרה הקודמת נתנה עדיפות למקצועות אחרים, והוא עומד לבצע עוד שורה של רפורמות מקצועיות יותר ויהודיות יותר. אבל הוא השתמש בטרמינולוגיה מאוד חזקה והבהיר במילים מפורשות: דרסתם אותנו, עכשיו תורנו לזרוק לפח את כל מה שעשיתם.

זה המשיך בוועדה המסדרת שם הציג היו"ר אופיר כץ מהליכוד את הרכב הוועדות החדשות בכסת ה-25. גם כץ וגם קיש הסבירו במילים מאוד ברורות את מהות שיבוץ הח"כים ואמרו בלי להניד עפעף שהגיעה עת הנקמה, האופוזיציה תקבל ייצוג בוועדות בדיוק כמו זה שהיא פירגנה לאופוזיציה הקודמת בהרכבת ממשלת בנט ולפיד.

למי שכבר הספיק לשכוח, קואליציית בנט ולפיד נהגה בדורסנות מוחלטת בכל הקשור לייצוג האופוזיציה בוועדות וסביב זה התנהלו עימותים שרק חיזקו את המלחמה מצד הליכוד ואת החרם המוחלט שהכריז נתניהו על הממשלה. האופוזיציה דאז לא שיתפה פעולה אלא ניהלה מלחמה קשה ובלתי מתפשרת, מה שהביא לבסוף לקריסתה המהירה של הממשלה. כעת, הגיעה מפלגת הליכוד בנחישות לא אופיינית, מנוגדת להתנהלות החוששת והזהירה שאפיינה אותה בעבר, ומכריזה בפשטות: תקבלו בדיוק מה שהבאתם לנו.

המהלך הזה לא תפס כותרות ולא בלט מידי במסדרונות הכנסת, בעיקר בגלל העובדה שהאופוזיציה עצמה מפולגת בתוכה ולא מצליחה ליישר קו אחד וחזית אחת כפי שעשו מפלגות הימין כשהיו באופוזיציה. כל מפלגה מנהלת משא ומתן נפרד מול הליכוד כדי לדאוג לנציגים שלה בוועדות, יש עתיד כועסים על גנץ וגנץ כועס על ליברמן, בליכוד צוחקים על שלושתם יחד ומנצלים זאת עד תום, למשול בלי לעשות את ה'הפרד', האופוזיציה כבר עושה זאת לעצמה. כעת כל מפלגה באופוזיציה שומרת על השלל שלה ומסתפקת במה שיש, כך יכולים בליכוד להשיב בנקמה מושלמת.

לפיד לא מצליח להשליט את מרותו על מפלגות האופוזיציה האחרות, מפלגת העבודה יזמה השבוע חרם קיזוזים בהצבעות החשובות במליאה וגרמה לשאר המפלגות ללכת אחריה ולבטל את הקיזוזים שכבר סוכמו. מרב מיכאלי הציגה זאת כניצחון והוכחה לכך שהיא זו שמתכוונת להוביל את האופוזיציה ולא לפיד. בליכוד שמעו זאת ואיחלו לעצמם בשקט בשקט הצלחה מרובה לשני הצדדים.

סיבה נוספת שהמהלכים הללו לא תפסו מידי הרבה כותרות היא כנראה הבושה. מפלגות האופוזיציה מביטות בנעשה ומבינות שהן יכולות לבוא בטענות רק לעצמן. ממשלת בנט ולפיד עוררה השתאות בתחילת הדרך כשהתנהלה בסוג של כוחנות ודאגה לבטל את כל מה שעשו נתניהו והליכוד, במפלגות הימין יכלו רק לאיים בכך ש"כשנחזור לשלטון נתנהג אליכם בדיוק באותה צורה". והנה הם חזרו לשלטון, ובאמת הם מתנהגים באותה צורה. הפלא ופלא.

בן גביר, יריב לוין, יואב קיש ואופיר כץ לא המציאו את הגלגל. הם קיבלו אותו מהממשלה הקודמת והם ממשיכים לגלגל אותו הלאה. וזאת הסיבה שרוב אזרחי ישראל שמעו על בן גביר ולוין, אבל כמעט ולא הרגישו את כל שאר האירועים ואת הקו הכוחני החדש שאינו אופייני לליכוד. הממשלה הקודמת התוותה דרך חדשה וכוחנית, כעת היא יכולה לבוא בטענות רק לעצמה.

3.
הרפורמה במשפט אחד:
השינויים במערכת המשפט לא בהכרח יעשו צדק. הכשלים עדיין קיימים

הרפורמה שהציג יריב לוין במערכת המשפט, נשמעת גרנדיוזית מאוד, עד כדי כך שהיא גרמה לכל אלה שדיברו עליה עד היום ותמכו בה, לשפשף עיניים בתדהמה. כולם התקשו להאמין שזה באמת אמיתי ושבאמת שר משפטים מכהן עמד מול המצלמות והציג את הדברים באופן נחרץ ומהדהד כל כך.

הרפורמה עצמה היא מורכבת וארוכה, אי אפשר לדון בה בקצרה בטורים פוליטיים והיא משמעותית ועמוקה לא פחות מההד התקשורתי שהיא מייצרת. אפשר רק לגעת על קצה המזלג במשמעויות האקטואליות שיש למהלך החדש ולנסות להבין האם זה באמת הולך לקרות ואיך זה ישליך על חיינו.

ההתקפה הימנית על מערכת המשפט לא התחילה היום, היא נמשכת כבר למעלה מארבעים וחמש שנה מאז שהימין עלה לראשונה לשלטון ומאז לא ההין לגעת בקצה אצבעה של מערכת המשפט או לפגוע בשערה משערות ראשם של השופטים. הטענות היו תמיד מוצדקות ונכונות, על דורסנות מערכת המשפט כלפי ציבורים שלמים בישראל, על אופן בחירת השופטים בשיטת חבר מביא חבר ללא שקיפות או פרוטוקולים, על מיעוט זניח של שופטים מזרחיים, שמרנים או דתיים באפליה שנמשכת ללא בושה עד היום, הכל נכון והכל צודק.

הטענות שנשמעו כלפי הימין לא היו על עצם הביקורת אלא על העובדה שממשלות הימין לדורותיהן לא טרחו לעשות שום דבר עם הביקורת הזאת. היו בעבר אינספור הזדמנויות לשנות זאת אבל ראשי ממשלות הימין ובראשם נתניהו תמיד שמרו על מערכת המשפט ולא נתנו להזיז כלום.

כעת מגיע לוין ומציע רפורמה שנראית נכונה, אבל היא רחוקה מלהיות מושלמת. רפורמה כזאת נושאת בחובה פוטנציאל לכשלים רבים בהמשך, לא ככה צריך להיראות צדק במערכת המשפט. מערכת משפט אמורה להיות לעומתית לממשלה ולכנסת ולא אמורה להיות כפופה לפוליטיקאים, בדיוק כמו שהפוליטיקאים לא אמורים להיות כפופים לשופטים.

ניקח למשל את הסעיף ברפורמה הדורש לבטל את כפיפות נבחרי הציבור ליועצים המשפטיים, בטיעון צודק מאין כמוהו: היועצים תפקידם לייעץ, לא לקבוע מדיניות. אבל הניסוח ברפורמה שהוצגה לציבור הוא קצת מעורפל ולא מציג פתרון ברור. כי הפתרון המסתמן בפועל הוא להפוך את מינוי היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה למשרת אמון של השר. כלומר: השר יבחר את היועץ המשפטי שאמור לבקר אותו.

ומה יקרה אם כבוד השר יסטה קצת מהדרך, מה יקרה אם מישהו במשרד הממשלתי יפול חלילה וייכשל בשחיתות כלשהי? לא שזה אמור לקרות במדינה מתוקנת כמו ישראל, זה הרי מעולם לא קרה כאן, אבל נניח ויקרה דבר כזה. אף יועץ משפטי לא יוכל להתריע או לטפל בזה כי הוא עלול לשלם על כך בכסאו, הוא עלול להיפרד בתגובה ממשרתו הנתונה לשיפוט השר.
רפורמה במערכת המשפט לא יכולה להתבצע כשהיא מעבירה את רוב הסמכויות לדרג הפוליטי הנבחר, אפילו שהוא נבחר ברוב. שלטון הרוב לא יכול לפתור בעיות כשהדרג המשפטי ברובו כפוף אליו. הפתרון צריך לבוא מכיוון אחר, אבל כרגע זה בלתי אפשרי ומי שאשם בכך היא מערכת המשפט עצמה.

אחרי שנים ארוכות כל כך של שלטון ללא מצרים, אחרי שנים ארוכות של כשלים מהותיים במערכת המשפט, אי אפשר לבוא בטענות לפוליטיקאי שמציג פתרון אחר גם אם הפתרון הזה כושל. וזה בדיוק מה שקורה לנגד עינינו.

שר המשפטים פועל עכשיו באנרגיה של קפיץ שהשתרר אחרי שהיה דרוך במשך שנים רבות. אי אפשר לעצור אותו כעת ולכן גם אין יכולת לבדוק את הרפורמה לעומקה וליישם אותה בצורה בריאה יותר, בצורה שתענה באמת על הכשלים ותעשה צדק עם כולם. ושוב כמו בקואליציה והאופוזיציה, הדורסנות החד צדדית הביאה לדורסנות חוזרת מהצד השני. זה לא פתרון והתיקון האמיתי למצב עדיין רחוק.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]