1.
הילדים של חורף תשנ"ו
השמאל לא למד כלום מרצח רבין. לא קשה לתאר מה היתה עושה התקשורת דאז למסיתים דהיום
כמעט ואין אזרח תושב ישראל דתי, חרדי ו/או ימני מעל גיל שלושים או מקסימום שלושים וחמש, שאינו זוכר את ימי האימה והזעם שהיו מנת חלקנו בחורף תשנ"ו, אחרי רצח רבין.
כל מי שחבש לראש כיפה מכל סוג שהוא וכל מי שראה עצמו שייך איכשהו לצד הימני של המפה הפוליטית, הרגיש פחד לצאת לרחוב. השיח התקשורתי המאסיבי גרם ליותר ממחצית מאזרחי ישראל לחוש רגשות אשמה כבדים ולהרגיש באופן מעשי חלק ואחריות ברצח. כאילו לא ידו של יגאל עמיר לחצה על ההדק אלא ידיהם של מיליוני תושבי ישראל שלא היו בצד הנכון של הפוליטיקה.
ההסתה התקשורתית נגד הימין והדתיים היתה כל כך חזקה, עד שכיפה הפכה להיות סמל לאלימות ולשותפות ברצח. עד כדי כך. העם כולו היה נתון עדיין בהלם מהרצח ובחסות הכאוס ששרר אז, הצליחה התקשורת להנדס את התודעה הציבורית ללא הפרעה ולצבוע את עם ישראל בשני צבעים ברורים: הצבע הנכון של הצד השמאלי, והצבע השחור של הצד הימני אשר שם כולם רוצחים פוטנציאליים וכולם חלק מרצח רבין בגלל שאיפשרו את החממה מתוכה גדל הרוצח. ככה, חד וחלק. "הערוגה שבה הוא גדל" כלשון המצקצקים דאז.
לקח לימין כמה חודשים להתאושש מהנעשה, להתפכח ולהתחיל לנסות להחזיר את השפיות לשיח. ועדיין, במשך שנים רבות אחר כך השיח הימני היה כולו מתנצל, מצטדק ובעיקר מנסה להסביר שהעובדה שרוצח רבין חבש כיפה והגיע ממוסדות חינוך דתיים, לא הופכת את כל הימין לרוצח. וככל שחלפו השנים השיח הזה נעשה מאוס עוד יותר, לימין נמאס להתנצל אבל לשמאל לא נמאס לחזור על ההצגה הזאת בכל חורף מחדש עם התקדש ימי פסטיבל רבין, ומידי שנה לנסות להחיות את אותו מסר לעוס ולהטיח בימין העכשווי שהוא לא למד כלום מרצח רבין.
ככל שחלפו השנים גברה התחושה שדווקא השמאל הוא זה שלא למד כלום מרצח רבין. בעוד שרוממות הפיוס והאחדות היו בגרונם של כל כלי התקשורת, שיח ההסתה כלפי הימין נותר והיה חריף מבלי להתחשב בזוטות כמו מציאות או עובדות. כל מאמצי ארגוני ימין ומובילי שיח בחברה הימנית ליצור בחזרה שיח מלכד ומפייס עולים בתוהו ולא שווים את המאמץ. הימין ממשיך לחייך בפיוס ובהכנעה אבל התדמית התקשורתית כלפי הימין היא שעדיין מדובר בחממה לאלימים ולרוצחים פוטנציאליים.
תמונתו המפורסמת של נתניהו על המרפסת בכיכר ציון בהפגנה הידועה נגד הסכמי אוסלו, הפכה לסמל והיא מוצגת יחד עם תמונתו המפורסמת של בן גביר עם סמל המרצדס שהצליח לעקור ממכוניתו של רבין כשהוא אומר ש"אם הגענו לרכב נגיע גם לרבין". כך הוצג נתניהו כמי שיזם כביכול את רצח רבין וקידם אותו כדי לגזור את הקופון הפוליטי. סרטון אחר שזכה להרבה פחות תפוצה ולא צריך להסביר מדוע, הוא סרטון בו נראה נתניהו עומד מול מפגינים, משתיק את קריאות "רבין בוגד" ומסביר שרבין לא בוגד אבל בהחלט טועה.
למרבה הפלא, ככל שהשיח הזה נמשך, המציאות בשטח הראתה מגמה מעניינת לפיה העם הלך והתכנס דווקא לשורות הימין. ככל שנמשך השיח לפיוס ולאחדות מהשפה ולחוץ, שני הצדדים הלכו והקצינו, הימין נהיה יותר ימין והשמאל נהיה יותר רדיקלי כשדווקא גבולות הימין הולכים ומתרחבים ואוספים אל קרבם את רוב אזרחי ישראל.
מובילי הדעה בשמאל הישראלי עומדים מוכי הלם מול המציאות הזאת. ההפגנות וההקצנה שאנו רואים כעת נגד הממשלה ונגד הרפורמה המשפטית הם תוצאה של שוק מוחלט. אף אחד מהם לא האמין שאנשים כמו בן גביר וסמוטריץ' יובילו את הממשלה אחרי שנבחרו ברוב גדול. מסתבר שדווקא ההסתה וההאשמה הקולקטיבית מהצד השמאלי נגד הימין כולו, הביאו את התוצאה ההפוכה.
כך הגענו לשבועיים האחרונים בהם האימה הזאת תורגמה לאיומים של ממש, איומים מפורשים לרצח ולאלימות אשר לא נשמעים מפי מפגינים או סטודנטים זוטרים מבר אילן אלא מאנשים מכובדים, אקדמאים עם רזומה עשיר למען ביטחון המדינה. לאובדן העשתונות הזה אין הסבר אחר מלבד טראומה, הלם ובעיקר אימה, אימה הנובעת מפכחון, זה לא נעים להתפכח אחרי שלושים שנה ולגלות שהאג'נדה שלך היא זו שהעלתה את בן גביר לשלטון. קיצוניות נענית בקיצוניות, מלחמה נענית במלחמה והיום השמאל מגלה שהוא ירה לעצמו ברגל, תרתי משמע.
אנחנו הילדים והנערים של חורף תשנ"ו, אנחנו זוכרים את הקביעה הנחרצת לפיה די בטיפש אחד שמדבר דברי הסתה, כדי להאשים את המגזר כולו ביצירת החממה ועידוד מעשיו למרות כל אמירות ההתנערות הנחרצות הנשמעות סביבו. למי שגדל אז בתקופה הרעילה ההיא קשה מאוד להימנע מההשוואה הבלתי נמנעת. היום ההסתה לרצח נשמעת במפורש מהצד השמאלי, אמנם ראשי המפלגות ומובילי דעה אחרים מנסים להתנער מהדברים אך הנה הפלא ופלא, אף אחד לא מאשים את השמאל כולו בשותפות לאלימות ולרצח, אף אחד לא מדבר על איזו ערוגה, ההסתה הזאת עדיין מתקבלת בקול ענות חלושה משני הצדדים.
אחרי שבועיים כאלה כבר אפשר לומר בביטחון גמור: השמאל לא למד כלום מרצח רבין. לא פיוס, לא אחדות, לא סיסמאות נבובות של 'כן לשלום לא לאלימות', שום דבר מזה לא משפיע על המציאות. אותו צד שמאלי מנפיק מתוכו היום אנשים שלא מפחדים לדבר על רצח וחוזרים בהם חלקית רק בלחץ העליהום הציבורי. מה הפלא שמציאות כזאת ניפחה את הימין לממדים שלו כיום והביאה לשלטון של אנשים כמו בן גביר. נכון, גם אם בן גביר כרגע עדיין לא מספק את הסחורה שהבטיח, הנתון המכריע פה הוא שיש יותר מידי אזרחים שבחרו בו כי הם רוצים את המדיניות הזאת וזה המדד המרכזי. האג'נדה בעם היא הסיפור ולא בן גביר עצמו.
לשמאל הישראלי היו אינספור הזדמנויות לאורך השנים להתנחל בלבבות ולשמור על כוחו, אבל המלחמה תמיד התמקדה בנתניהו באופן אישי. הוא מצידו ניצל זאת והכניס לכולם לראש שלהיות ימני זה להיות ביביסטי ואין ימין זולת נתניהו. אך בכל מקרה, אין כמעט מישהו בשורות השמאל שיכול לבוא בטענות לימין ולומר שדווקא הימין הוא ערוגת האלימות והשיח המשסה והמפלג, כמו שאהבו לטעון כל השנים. אף אחד לא יכול לדבר היום על חממה ועל ערוגה. הימין כופף את ראשו בהכנעה מרצח רבין ועד היום. אבל בשמאל לעומת זאת, לא למדו כלום.
2.
המחאה דוחה את הפשרה
הריכוך המתוכנן בליכוד עשוי להגיע דווקא אחרי ההצבעה במליאה בשבוע הבא
כמדי שנה בט"ו בשבט, חגגה הכנסת את יום ההולדת שלה, היום בו נחנך הבנין הרשמי לפני 74 שנים. כמידי שנה לובשים מסדרונות הכנסת חג, מבקרים רבים מגיעים לבנין שמתמלא בתצוגה של מיטב התוצרת החקלאית הישראלית. אבל האווירה העליזה נקטעה דווקא בישיבת המליאה שהיתה אמורה להיות חגיגית וממלכתית.
"זהו יום הולדת עצוב" קרא לפיד והטיח בנתניהו דברים קשים מהם עלתה תחושה של סוף העולם, של סוף היקום וקץ קיומה של מדינת ישראל. ככלל, המאבק ברפורמה המשפטית חצה כבר מזמן את גבולות המחאה הפוליטית או המחלוקת על הרפורמה עצמה, המחאה משמאל מדברת על סוף העולם ועל כך שאפשר לקפל הכל ולסגור, לרדת מהארץ, לבטל את המדינה ושאין יותר מה לחפש כאן.
יתכן שגם בליכוד לא צפו את עוצמת הסערה שתקום למרות שידעו שם שמדובר במהלך שיעורר את כל הדובים מרבצם. בליכוד גיבשו תכנית עבודה כלשהי לפיה המהלך יעורר סערה גדולה, מחאה ציבורית רחבה ואחרי הלחץ הזה אפשר יהיה להגיע לפשרה כלשהי, להרוויח לפחות חלק מסעיפי הרפורמה וגם לצאת ממלכתיים ומתונים.
אבל עוצמת הסערה המתחוללת כאן במונחים של רעידת אדמה משבשת מעט את התכניות. אם בליכוד התכוונו מראש לבוא לפשרה כלשהי הרי שעכשיו מתבצרים שם בעמדתם וככל שהמפגינים מדברים על סוף העולם, על נבצרות לנתניהו ועל ירידה מהארץ, זה רק מחזק את שר המשפטים יריב לוין ואת שאר שרי הליכוד בהבנה שיש ללכת עם זה עוד יותר חזק בלי להתפשר. ככל שהרוח משמאל חזקה יותר כך לוין יסגור טוב יותר את המעיל שלו ויהדק את כפתוריו.
נתניהו עצמו שומר כרגע על פאסון ועל ממלכתיות, הוא סיפר השבוע שקיבל פניה מנשיא המדינה לבוא ולדון ברפורמה אך הפנה אותו ליריב לוין. באמירה כזאת נתניהו סוגר כמה פינות. קודם כל הוא שומר על הרפורמה כרפורמה מקצועית ולא מיישר קו עם השמאל שהפך את המאבק למאבק אישי נגדו, מעבר לכך הוא שומר לעצמו בכך את האופציה להיות זה שיתערב אחר כך ויביא לפשרה בין הרצוג ללוין כאילו הוא מהאו"ם. והרווח העקיף הוא שהוא דוחה בעוד קצת את ניסיונות הפשרה וגורם להרצוג לנוע במעגלים נוספים לפני שהוא מצליח להזיז מהלכים.
בשבוע הקרוב המחאה עומדת להתעצם, ביום שני הקרוב צפויה הכנסת להצביע בקריאה ראשונה על התיקון לחוק היסוד שיאפשר את השינוי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים. המפגינים ומובילי המחאה כבר מנסים להשבית את המשק ביום הזה ובינתיים יצליחו כנראה להשבית את כבישי הארץ, כמה מהם מדברים במונחים של שביתת רעב, ובקיצור שיח אגרסיבי מאוד כאילו באמת מדובר בסוף העולם.
כל זה רק מחזק כאמור את הליכוד וגורם ללוין ולשמחה רוטמן להמשיך בכל הכח בקידום הסעיפים בוועדת החוקה ובשבוע הבא במליאה, תוך סירוב מוחלט לדרישת הנשיאה חיות דרך הנשיא הרצוג לעצור את הליך החקיקה כתנאי למשא ומתן. בוועדה גם התרחשה השבוע תקרית יוצאת דופן כשמפגינים שנכנסו באישור לדיון, חוללו מהומה ופתחו בצעקות עד שהוצאו החוצה בידי הסדרנים, כשחברי כנסת מהעבודה והרשימה המשותפת קוראים לעברם קריאות עידוד. וזו תקרית שלא זכתה משום מה להתייחסות בסגנון אירועי הקפיטול, למרות שזה בדיוק זה.
כפי שזה נראה כעת, בליכוד עשו הערכת מצב והתאימו את התכנית למצבים המשתנים. כעת לא יהיה מקום לפשרה והליך החקיקה לא יעצור בעבור שום משא ומתן. רק אחרי שסעיפי חוק היסוד יעברו בכנסת בקריאה ראשונה, רק אז יסכימו בליכוד לעצור ולהציע מקום לדיונים מתוך אדיבות של מנצחים. אחרי שלוין יראה לכולם שהליך החקיקה בידיים שלו והוא זה ששולט בקצב, אזי כעת אחרי שהגיע להישג מעשי ראשון הוא יסכים לפתוח את האוזניים ולהקשיב, כמובן בתנאים שלו.
גם בליכוד לא ציפו מראש שהרפורמה המשפטית כפי שהוצגה על ידי יריב לוין תעבור ותחוקק ככתבה וכלשונה. לוין הכין תכנית מנופחת עם שוליים רחבים מאוד אותם התכוון מלכתחילה לקצץ במסגרת המשא ומתן. נתניהו עצמו פלט זאת בשיחותיו עם בלינקן ועם נשיא צרפת עמו נועד בשבוע שעבר, הוא ניסה להכחיש זאת אחר כך אך ברור שמה שהוא אמר להם באנגלית זו תכנית העבודה המקורית בעברית.
אבל ככל שהרפורמה נתקלת במלחמה, כך יקשה על יריב לוין להציע את אותם שוליים כפשרה ולכן הוא חותר כעת להישג ממשי ראשון. אחרי שהכנסת תצביע בקריאה הראשונה סביר להניח שכבר נראה ריכוך מסוים והפתח ייפתח בפני הנשיא הרצוג לבוא ולהציע רעיונות לשיכוך הלהבות.
3.
סדק ועוד סדק
השינוי המיוחל של סמוטריץ' ובן גביר לא יכול להתחולל ברגע, אבל המגמה כבר עכשיו לא אופטימית
עם כל שבוע נוסף שחולף בחיי הממשלה, נראה כי משהו נוסף נסדק בחומת האופטימיות של הציונות הדתית ועוצמה יהודית. סמוטריץ' ובן גביר ידעו מראש ש'דברים שרואים משם לא רואים מכאן' אבל בכל זאת הם הגיעו מלאי התלהבות ואמביציה לחולל כמה שיותר שינויים אותם הבטיחו לבוחריהם.
אך ככל שחולף הזמן משהו מתחיל להישבר בתוכם. בן גביר כבר צוטט כמי שהתבטא בשיחות סגורות שאם לא יצליח לחולל את השינוי הנכסף, הוא יקום ויתפטר. הטרור שרק הולך וגובר לא נתקל באיזושהי מדיניות חדשה מצד הממשלה החדשה למרות השר לביטחון לאומי, המצב המורכב בהתיישבות ביהודה ושומרון לא מתנהל אחרת למרות השר הנוסף במשרד הביטחון.
בן גביר התכוון לפנות השבוע בית בלתי חוקי שנבנה במזרח ירושלים, זאת כחלק ממגמה חדשה מבחינתו אותה הוא רוצה להנהיג, של הריסת בתים לא חוקיים של ערבים. אבל המהלך נבלם בהוראה מלמעלה מלשכת ראה"מ, בלשכת בן גביר מיהרו להבהיר שמדובר בספין וכי לא היתה תכנית להרוס את הבית דווקא השבוע, אלא הוא ייהרס בהמשך בהתאם ללו"ז שייקבע במשרד. אין מה לומר, גם אם בן גביר לא מצליח לחולל שינוי, לעשות פוליטיקה הוא כבר למד.
המועקה גברה קצת יותר בעקבות דיווח של העיתונאי ברק רביד, לפיה אחת ההבטחות שהעניק נתניהו לבלינקן בביקורו כאן היא להפחית את הבניה היהודית ביו"ש ולמנוע הרס של בתים פלשתינים לא חוקיים, זאת בתמורה לבלימת המהלכים הפלשתינים נגד ישראל באו"ם וחידוש התיאום הביטחוני עם רמאללה שהופסק אחרי חילופי האש בג'נין.
במפלגות הימין מיהרו להכחיש את הדיווח ואמרו כי לא יהיה שום שינוי בבניה ביו"ש תחת ממשלת הימין, אבל בתזמון מעניין בוטל הרס הבית במזרח ירושלים או רק נדחה בהוראה מלמעלה. במקביל, ארגוני הימין מפרסמים כל הזמן תמונות ותיעודים של ההשתלטות הפלשתינית על שטחי יו"ש, סלילת כבישים רחבים על אדמות מדינה וקביעת עובדות בשטח שישראל לא היתה מעזה לעשות.
לא זה המצב לו ציפו סמוטריץ' ובן גביר, למרות שזה בדיוק מה שהיה צפוי מראש. אף אחד לא חשב שהמציאות המורכבת באזורנו תשתנה פלאים עם הקמת הממשלה. אבל המהלכים כבר כעת מרמזים שהשינוי הזה עוד רחוק. התחנה הבאה אליה נושאים סמוטריץ' ובן גביר את עיניהם היא אישור תקציב המדינה בעוד חודשים ספורים ושם לדבריהם יהיה המבחן, האם הדרישות שלהם מקבלות ביטוי תקציבי נאות או שמישהו מנסה למרוח אותם.
סמוטריץ' רוצה תקציבים למנהל האזרחי, לבניה ופיתוח ביו"ש, בן גביר רוצה תקציבים למלחמה בפשיעה ובכאוס בדרום, להקמת משמר לאומי וחיזוק המשטרה ואם את כל זה הם לא יקבלו בתקציב המדינה הם יצטרכו לחשוב מחדש. עוד מוקדם להעריך האם אם יחוללו משבר קואליציוני אמיתי בנושא הזה אבל אפשר להעריך בזהירות שבקואליציה עצמה יש כבר מי שמצפה לזה.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
יש טעות בסיסית במבט שלנו על השמאל. ללא שום צל של ספק, אם תהיה להם אפשרות, הם יקימו מחנות ריכוז בנוסח הסובייטי הידוע, רבותיהם של שורשי השמאל בישראל – (הרעבעס האחרים הם השמאל העולמי – שתחת מסוה מוסרי, הוא מטיף להפקרות מוחלטת בכל התחומים).
הניצול המבוזה של רצח רבין, כדי להסית לאין סוף במשך כל השנים, מלמד בדיוק על האופי האמיתי של השמאל (וכמובן, של מי שעומד מאחריו וד"ל).
[כדאי להזכיר לציבור, נער הייתי בזמן מלחמת וייטנאם, האמריקאים שקעו שם בבוץ, ובארה"ב נמתחה בקורת חריפה ע"י ארגוני זכויות אדם (כביכול…). לאחר שנים רבות התברר שמאחורי ארגונים אלו עמדה ברית המועצות!!!