דמעות של פריבילגים / יוחאי דנינו

במהלך החודשים האחרונים, בכל שבוע יש לו את היום הנבחר. היום שמארגני ההפגנות בחרו בו כיום ההפגנה הלאומי.

פעם הם קוראים לו יום השיבוש, פעם יום ההתנגדות ופעם שם אחר. כאילו מדובר בעוד איזה אירוע מצחיק,או הפנינג חברתי,בזמן שהמשותף לכל האירועים מן הסוג הזה הוא שהשמות הללו מושאלים מארגוני הטרור הפלסטיניים.

בשבועות האחרונים, מאז שהואילו במשטרה לנסות ולמנוע מהאנרכיסטים לפגוע באזרחי ישראל, מתרבים התיעודים שמספרים על "אלימות משטרתית קשה" או על "מפגין מבוגר שנגרר בכח". יש גם דיווחים על מפגינים שהותקפו בידי אחרים, לעיתים גם ניסיון דריסה ושלא לדבר על שוטר שדחף אי מי מבין המפגינים.

במהלך השבועות האחרונים, התיאורים הללו חוזרים על עצמם שוב ושוב, כאילו מישהו גילה את אמריקה. והאמת, שכשחושבים על זה, נראה שבאמת אנחנו חיים בשתי מדינות לשני עמים. האחת זו תל אביב והשנייה היא ישראל.

במהלך השנים האחרונות נערכו לא מעט הפגנות. פעם של הציבור החרדי או פלגים מתוכו, פעם של המתיישבים בעקבות רצח חברם אהוביה סנדק ז"ל ופעם של בני העדה האתיופית. המשותף לכולן הוא האלימות המשטרתית חסרת הרסן.

אין מי שלא חווה על נחת זרועו, או זרוע חברו את האלימות הזו, את הבואש מדיף ריח הצחנה ששיטח לארץ חפים מפשע, את המעצרים האלימים על כמעט לא עוול ואת הפרשים ופלוגות היסמ שבאו להשליט סדר, אחרי 20 שניות שהכביש הראשי היה חסום.

בתל אביב לא התעניינו בשנים האחרונות במה שנעשה בישראל. כל עוד ההפגנות לא הגיעו למפתן הדלת שלהם, כלום לא עניין אותם. להיפך, הם ייחלו למשטרה אלימה, קראו לרמוס את המפגינים ולא אחת הלינו על הנזק הכלכלי הזעיר. אבל עכשיו, כשמדובר בהפגנות חד שבועיות, פתאום הם נזכרים שהמשטרה אלימה, פתאום הם לא מבינים איך הציבור לא מתקומם מול אלימות משטרתית.

אם נודה על האמת, האלימות המשטרתית היא מיותרת. היא אפילו חמורה, וגורמת לא אחת להתלהטות הרוחות. אבל האלימות הזו הייתה גם הייתה וסביר להניח שעוד תהיה. העובדה שרק עכשיו הפריבילגים מתל אביב מתוודעים אליה, מצדיקה את הכינוי שלו הם זוכים: פריבילגים.

כן, האלימות נגד המפגינים לא נעימה, אבל גם היום, כשהאלימות המשטרתית "מכה" בתל אביב, היא עודנה סלחנית פי כמה וכמה כלפיהם והתלונות של המפגינים על אלימות משטרתית, רק מגחיכה את המאורע וגורמת להבנה שהם ככל הנראה מעולם לא היו בהפגנה. מעולם לא ספגו קיתונות של בוז ומעולם לא ספגו אלימות. או במילה אחת: פריבילגים.

אמש, בשעות הערב רעשה וגעשה המדינה על החלטתם של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, ומפכ"ל המשטרה קובי שבתאי, להדיח את מפקד מחוז תל אביב ולשבצו בתפקיד שיגרום לו ככה"נ לפרוש מהמשטרה.

כמו בהפגנות, כך גם בחיים עצמם. מחנה השמאל זעק זעקה גדולה ומרה, ואילו רבים בימין מחככים ידיים. לא, שלא תטעו, זה לא עניין של ימין ושמאל, אלא של אלו שטעמו מנחת זרועם של המשטרה האלימה ואלו שפשוט לא. זה עניין של אלו שראו כיצד המשטרה לא מכילה את המאבקים הצודקים שלהם, וכעת מאפשרת לשבש את אורח החיים של חצי מאזרחי ישראל. רק כי הם…פריבילגים.

בלשכתו של השר בן גביר מיהרו להכריז שלא מדובר בהדחה, אלא שיבוץ חדש שתוכנן מראש, מבעוד מועד. אם אכן לא מדובר בהדחה, אין סיבה לצהלה. אבל אם זו הדחה, אזי לבן גביר מגיע ציון לשבח.

בן גביר שראה בחייו יותר מהפגנה אחת, שנישא לא פעם על ידי שוטרים שתפסוהו בידיו ורגליו, ובן גביר שחטף יותר מפעם או פעמיים, יודע איך מתנהלת המשטרה במקומות אחרים וכעת דורש שוויון.

ההחלטה להדיח את מפקד המחוז, שאיפשר פעם אחר פעם לשבש את חייהם של מאות אלפי אזרחים, היא החלטה ראויה.

לא ייתכן שיהיו אזרחים שלא יוכלו לעמוד על הכביש יותר מכמה שניות, ואחרים יוכלו לסגור את הכביש לכמה שעות. ההחלטה הזו היא נכונה, והצעקות של אנשי השמאל נובעות בדיוק מאותה סיבה: שהם לא מכירים את האלימות המשטרתית, ואת מה שמצופה ממנה. הם פשוט פריבילגים והגיע הזמן לעשות שינוי בהתנהלות של המשטרה. ההדחה, בהחלט מבשרת על שינוי כיוון ראוי, ולגורמים מגיע צל"ש.

פורסם לראשונה בעיתון 'שחרית'