אחרי תקופה ארוכה של שתיקה, שתיקה שהתקבלה בכעס בעיקר בבייס הפוליטי שלו, בתחילת השבוע (מישהו זוכר איזה יום היום?!) כינס ראש הממשלה בנימין נתניהו מסיבת עיתונאים ובמהלכה התייחס למצב הביטחוני המתוח, הודיע על ביטול הפיטורין של גלנט והכי חשוב, האשים את כל העולם ובעיקר את הממשלה הקודמת, במצב הנוכחי.
נתניהו האשים את בנט וממשלת המעבר של לפיד, במצבה של המדינה שהוא קיבל. הוא גם מאשים את קריאות השבר והקריסה הנושבות מכיוון לפיד. מנגד, תגובת בנט היא שממשלת נתניהו היא הגורמת לכל הכישלונות האופפים אותנו, ביטחונית, כלכלית וחברתית. וכאן הבן שואל: מי מהם צודק?
כששומעים את דברי נתניהו, או יותר מכך כשצופים בנאומו הרהוט נוטף הכריזמה, אנו משוכנעים שהוא המנהיג הדגול שיודע בדיוק כיצד לנהוג בכל עת ולהגיב נכון לכל מצב. מצד שני כשבנט לוחץ על 'הכפתורים הנכונים' ועל הכשלים האמיתיים של נתניהו והימין בהווה ובעבר, רואים את הדברים אחרת.
כן, זה ברור שיש לנו נטייה לראות את דברי נתניהו באור חיובי ואילו את בנט באור שלילי. זה לגמרי טבעי וצודק, שכן בנט בגד בבוחריו וכתוצאה מכך יצר נזק אדיר לכל בוחרי הימין, ביניהם למגזר החרדי. הזלזול בנו עדיין צורב והשפעות ממשלתו עדיין דורשות תיקון, כך שכל מה שלא יגיד, נעדיף להתכחש לו.
לעומתו, נתניהו נחשב די אהוד במגזר, לא בגלל עודף קרבתו לדת, גם לא בגלל שהוא קורא עם בנו אבנר את הפרשה כל שבוע כפי שהוא מרבה לציין. הוא אהוד כי הוא דאג להקטין את כל אלו שעלולים להיות מתחרים על המשבצת שהוא נמצא בה וממילא בתור היחיד שנשאר, הוא ודאי טוב יותר מכל אלו השייכים לצד השמאלי ואנטי דתי של המפה הפוליטית.
אין ספק שיכולותיו התדמיתיים והתקשורתיים הם פנומנליים, אך אם היה קם מתחרה אמיתי שהציבור החרדי היה מקבל ממנו בוודאות את צרכיו בצורה טובה יותר, קרוב לוודאי שהיו עוזבים את נתניהו לטובתו. ועכשיו לנדון שלשמו התכנסנו, ננסה להתעלם מנטייתנו לכיוון נתניהו ולהבין בצורה אובייקטיבית מי מהם צודק ואיזו ממשלה מתנהלת בצורה תועלתית יותר.
אין ספק, שכשאנשי הליכוד עם העומד בראשם מרבים לנפנף ב-'עשור הביטחוני הטוב ביותר מקום המדינה' יש צדק בדברים, שכן כולנו זוכרים את אירועי שנות האלפיים עם החרדה האמיתית להסתובב ברחובות וככל שהשנים התקדמו, אנשים החלו להרגיש יותר בנוח לנוע ברחבי המדינה, למעט תקופות מסוימות כמו 'אינתיפאדת הסכינים' או למעט אזורים מסויימים כיהודה ושומרון. אך באופן כללי ההרגשה היתה טובה יותר. זו התחושה שאנשי הליכוד רוצים שנחוש ונזכור.
ואז בא נפתלי בנט ומתחיל לזנב בטענותיו על ממשלות נתניהו ומציג קבל עם ועולם את הכשלונות שב-'מחנה הלאומי' מעדיפים שנשכח. הוא מזכיר לנו את 'תושבי הדרום' שבמשך שנים רבות לא יכלו לקיים שגרת חיים נורמטיבית בהשפעת האזעקות והרקטות המתעופפות מעל ראשם. הוא מזכיר גם כן את כישלונות נתניהו בהעלאת מחירי הדיור בצורה קטסטרופלית ויוקר המחיה שנסק לגבהים עצומים בעוד 'שכר המינימום' וה-'שכר הכללי במשק' לא עלו בצורה כל כך משמעותית.
כשבודקים את נתוני ממשלת בנט, ניתן למצוא אי אלו יתרונות שלא היו קיימות בממשלות שקדמו לו, אך הן לגמרי בטלות בהררי הכישלונות שיצאו תחת ידו.
הכישלון המרכזי היה, חוסר הניהול. לא הייתה יד מכוונת לשום דבר. כל שר עשה במשרדו כפי רצונו, ללא שום אידיאולוגיה מסודרת ועיקר הנושא והמכנה המשותף היה 'אנטי דת ואנטי ביבי'. סליחה, היה עוד מכנה משותף, ג'ובים! התפקידים שנתפרו למקורבים הגיעו לרמה חסרת תקדים. ככל שמפלגה הייתה קטנה יותר וחסרת יציבות, כך דאגה לסחוט את לימון המשרות והתקציבים בצורה משמעותית יותר.
נתעלם מכך שהתקשורת גם ליטפה את ממשלת בנט, כשאת ממשלות נתניהו היא תקפה ללא הרף ונחזור לשאלתנו: כששניהם מביעים טענות המגובות בנתונים, מי מהם באמת צודק?
ובכן: האמת היא איפשהו באמצע. התשובה לכך היא שניהול ממשלה והבאת הצלחות זה 'שטח אפור'. אין רק הצלחות ואין רק כישלונות. כל אחד יכול להדגיש את הנקודות החזקות של ממשלתו ולהתהדר בכך, אך בסופו של יום לכולם יש כישלונות וכל השאלה נעה סביב מי הוא האיש שאני בתור אזרח מעדיף שיעמוד בראש.
איכס.
מזה החנופה הזו לבנט?
נוכל המאה!