הדילמה החרדית מול המדינה / עו"ד נתן רוזנבלט

ההתייחסות ליום העצמאות בעיניו של אדם חרדי היא מורכבת, הסיפור הזה עם המדינה הוא לא כחול–לבן אלא יש בו גוונים רבים. מצד אחד איננו יכולים ליטול חלק בשמחת הקמת העם היהודי מחדש ללא תורתו, מאידך אי אפשר להתעלם ולומר שאין כאן כלום.

אותה תחושה רק בהיפוך, אנחנו חשים ביום הזיכרון, לבנו על כל חייל שנפל וכל נרצח בפיגוע, אך בלבנו צער נוסף, על מיליוני בניו של מקום שהורחקו ממנו על ידי אותה מדינה וגדול המחטיאו וכו', הכאב הזה הוא תמידי ולא מסתיים בשעה 19.59 של ד' אייר.

זמן קצר לפני פטירתו של מורי ורבי הגר"ל מינצברג זצ"ל זכיתי לשבות במחיצתו, בסעודת השבת המצומצמת שאלתיו כיצד לנהוג בימים כאלו, ותשובתו (לאחר שווידא שאין אוזניים זרות בין עשרות המסובים) הייתה כי אין תשובה ברורה של כן ולא, מצד אחד אין ספק כי המדינה העבירה על דתם המוני אחינו וקבעה סטנדרט חדש ונוראי כי אין קשר בין יהודי לתורתו, אך מאידך מבחינה גשמית אין ספק כי נעשו כאן פלאי פלאות עם העם היהודי בכלל ועם הציבור החרדי בפרט.

אפשר לטעון כי מוסדות השלטון מפלים את הציבור החרדי לרעה כמעט בכל תחום וזו אמת לצערנו, אך בלתי נטען לטעון כי אין לה חלק בתקומתו הרוחנית של הציבור החרדי. כמות בני הישיבות ותשב"ר, רווחת הציבור החרדי והאפשרות לעבוד את השי"ת במנוחת הדעת הם התגשמות של חזון הנביאים (גם זה שמעתי מהגר"ל, כי כל מה שאחז"ל על אחרית הימים מתקיים לנגד עינינו ואכמ"ל). ספק אם היה כדבר הזה מאז החורבן השני קשה להכריע בין שכינתא בגלותא לבין האתערותא.

מידי שנה אנחנו מתמודדים עם הדילמה הקשה הזו האם ליטול חלק כלשהו בימי אידיהן, בהוראת גדולי ישראל נבג"מ אנו נמנעים לחלוטין מכל שיתוף רשמי, בצער ובשמחה, עם מרשיעי ברית, בין שהוא בן ברית ובין שאינו, אך בפנים עודנו חשים כי ישראל אעפ"י שחטא והחטיא – ישראל.

השנה לשמחתנו "הם" החליטו בשבילנו ופטרו אותנו מהספיקות, הם הודיעו לנו שאינם מוכנים לראות את נציגינו משתתפים בימי הזיכרון, הם גילו דעתם שאינם רוצים שנהיה עימם בצער ובשמחה, ישר כח – לא רוצים לא צריך.

אנו רגילים לרדיפה נגדנו בימים אלו, כל מי שגדל, כמוני, במאה שערים, זוכר את להקות הצלמים שהיו מגיעים לכיכר השבת בעיצומו של יום ומחפשים אנשים שלא עומדים דום בצפירה, למחרת מחצית שעות השידור הוקדשו להתקפה על הנציגים החרדים והמחצית השנייה להתנצלויות שלהם והתירוצים ש"הם רק קומץ" (הם לא).

זהו, השנה התהפכו היוצרות, השרים שלנו (בהוראת רבותיהם?) התחננו להגיע, לבכות ולשמוח יחדיו, ואילו דווקא משפחות השכול, (הפרה הקדושה האחרונה של החילוניות, מלבד הבג"ץ), הורו להם שלא לבוא, ברוך שפטרנו, ותודה לכם.

הימים הללו הפכו להיות לימים שבהם רודפים את הציבור החרדי ומסיתים נגדו באופן הנורא ביותר, קחו למשל את הקריקטורה ("קריקטורה היא איור שמתאר אדם בצורה מוגזמת… במטרה …לעורר ביקורת" – ויקיפדיה) של "כלכליסט" מהבוקר: ציור של כמה חיילים נושאים על כתפיהם אוטובוס קומתיים עמוס בחרדים, החרדים למעלה שמנים שחורים עם אפים רחבים והחיילים הנערצים למטה מזיעים ובקושי נושמים, הנמשל ברור, המשל גם ברור וגם ברור מאיפה הועתק לתפארת מדינת ישראל ליום הולדתה.

הם יוצרים אתוס בלב העם הנבער, כביכול הדם החילוני נשפך כמים בעוד החרדים משתמטים מהמערכה, פעם (כשציירו את המקור של כלכליסט) היה קל למכור להמוני העם הנבער לוקשים, היום יש "גוגל" וכל אחד יכול לבדוק, כמה מתוך נרצחי הטרור השנה הם חרדים (פי כמה מחלקנו באוכלוסיה, הפיגועים הגדולים אירעו בבני ברק אלעד וירושלים) ואפשר גם לבדוק כמה מתוך החיילים הקדושים שנפלו השנה, נהרגו במסגרת מילוי תפקידם או באימונים (עשרה מתוך 44), אבל איש לא יבדוק, כי זה נוח לטעון כי החרדים בורחים משדה הקרב.

לסיכום: אנחנו אוהבים את המדינה כמסגרת שבה אנו חיים, כמעט כמו שאחינו החרדים בחו"ל חשים אהדה כלפי המלכות–של–חסד שבצילה הם חיים, המדינה הזו מספקת לנו בריאות ומזון, פרנסה ושלום, והכי חשוב: את האפשרות לשבת וללמוד תורה ולהיות עם יהודי בארצנו.

אך בו זמנית אנחנו עם לבדד ישכון ובציונות לא יתחשב ולא ייחשב, חסד עשה עמנו הקב"ה שהם לא רוצים אותנו, וכמאמר צדיקים: "אם היהודי אינו עושה 'קידוש' עושים בשבילו 'הבדלה'".