1.
תורת המשחקים האכזרית:
לאף אחד בקואליציה אין לאן ללכת, כך שלאף אחד אין קלף מיקוח אמיתי בדרישות התקציב
למעלה מחודש וחצי, כמעט ששה שבועות של חסד מגיעים לסיומם בסוף שבוע זה. פרק הזמן שבו ניתן היה לעצור למנוחה ולהתרעננות הסתיים ובתחילת השבוע חוזרת המערכת הפוליטית לשגרה. תמו החגים, תמו האירועים והטקסים ועמם תמו גם התירוצים מדוע לא לחזור ולעסוק בתפוחי האדמה הלוהטים הממתינים לפתחה של הקואליציה. הבעיות לא הלכו לשום מקום.
בצהרי יום שני הקרוב ייפתח רשמית כנס הקיץ של הכנסת וזאת לאחר שחלק מהוועדות כבר החלו לעבוד מיד אחרי פסח ובפרט הוועדות המקדמות את חלקי תקציב המדינה כמו ועדת הכספים, ועדת הפנים או ועדת הכלכלה. הקואליציה התגעגעה לשגרת המשברים הרגילים עמם קל יותר להתמודד מאשר עם סערת הרפורמה שהגיעה לשיאים בלתי צפויים, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במשברים שלא באמת מאיימים על אף אחד, לא על שלמות הקואליציה, לא על אורך חיי הממשלה ואפילו לא על יחסי הכוחות בתוכה. המשברים הצפויים להתחולל סביב תקציב המדינה יהיו מהשפה ולחוץ בלבד.
אין שום שותף בממשלה ואין אף גורם בקואליציה שהולך למתוח את החבל יותר מידי אם דרישותיו לא ייענו. כולם עומדים להיות מאוכזבים מתוצאות התקציב, אבל באותה מידה כולם גם הולכים להשלים עם המציאות, לקחת מה שיש ולהמשיך הלאה. זאת נקודת המוצא של נתניהו עוד לפני שהוא ניגש להתחיל לעסוק בתקציב ולכן הכל עומד להיות הרבה יותר קל.
נתניהו נכנס לסאגת התקציב באותה גישה בה נכנס למלאכת הרכבת הממשלה. בדיוק כמו בבוקר שאחרי הבחירות כך גם היום יודע נתניהו היטב שאין בממשלה אף שותף המצויד בתכנית ב' או בברירה אחרת מלבד לשבת בממשלת הימין הטבעית. לכלל חברי הליכוד, לכלל חברי הציונות הדתית ולכלל חברי המפלגות החרדיות אין לאן ללכת ולכן הם יישארו בכל מחיר. במושגים של 'תורת המשחקים' מדובר במשוואה אכזרית ונתניהו יודע להשתמש בה יפה מאוד, גם בהקמת הממשלה וגם כעת בפרשת התקציב.
הסקרים שנערכו בשבועות האחרונים וצפו עליה מטאורית לגנץ, רק מחזקים את התזה ומשמשים קלף מיקוח בידי נתניהו מול שותפיו בליכוד ומחוצה לה. הם מזכירים לכולם שאם לא יהיו תלויים זה בזה, הם יהיו תלויים זה לצד זה. בליכוד מסתובבים חברים מסורים ונאמנים שעד היום מחפשים את עצמם ואת תפקידם בקואליציה ועדיין לא מוצאים אותו, חלקם השתמשו בשפה קשה יותר וחלקם בשפה קשה פחות אבל כולם השלימו עם מה שיש, כי אין ברירה אחרת.
סמוטריץ' ובן גביר מאבדים גובה ומאבדים כח במגרש הביתי שלהם, כל יום שעובר פועל לרעתם ככל שהטרור גובר ומדיניות הימין המיוחלת והמובטחת עוד לא נראית באופק. לחץ הדם שלהם עולה כל שמתקרב מועד התקציב אשר גם בו הם מסוגלים למצוא את עצמם כשחצי תאוותם בידם במקרה הטוב וכל מה שיישאר להם זה לזרוק את האשמה על נתניהו שינסה מצידו לזרוק עליהם בחזרה, אבל את האמת כולם יודעים בתוך ליבם: ברירה אחרת אין, ממשלה אחרת אין, ולכן נתניהו יכול לעשות בהם ככל העולה על רוחו, מה הם כבר יכולים לעשות לו בחזרה? ממש לא הרבה.
המצב זהה גם במפלגות החרדיות המחזיקות בהבטחות חגיגיות וחד משמעיות בכל הקשור למעמד בני הישיבות ופסקת ההתגברות הדרושה כדי להסדיר זאת באופן סופי. כולם יודעים שאחרי שיהיה תקציב מדינה אפשר יהיה לדבר לקירות, הרי אם כבר עכשיו כשנתניהו עדיין זקוק לכל אצבעות הקואליציה בנושא הקריטי הזה ששמו תקציב – בכל זאת הוא לא מרגיש מחויב לכלום, על אחת כמה וכמה אחרי שיעבור התקציב, כשכלום כבר לא יעניין ולא יאיים.
בהקמת הקואליציה הבטיח נתניהו להסדיר את חוק הגיוס ופסקת ההתגברות לפני תקציב המדינה וכרך אותם זה בזה. כעת כבר נשמעים קולות המבקשים לדחות מעט את הנושא הבוער ולטפל בו בהמשך אחרי שסערת הרפורמה תשקע קצת. הוויכוח הזה נמצא כעת רק בראשיתו וצריך להמתין לראות כיצד הוא מתפתח ומה תהיה הוראת גדולי ישראל כיצד לנהוג בנושא הרגיש הזה. אבל העיקרון ברור כבר עכשיו: נתניהו מרשה לעצמו לנסות לעשות ככל העולה על רוחו, מתוך הבנה שלמפלגות השותפות פשוט אין ברירה אחרת.
מצד שני, גם לנתניהו יש גבולות והוא לא ישמח סתם כך לתקוע אצבע בעין של כולם רק בגלל שהוא יכול. גם את זה צריך לעשות בדיפלומטיות ובלי לשרוף גשרים וקשרים ולכן הוא זקוק לסיפור טוב, לתירוץ טוב ולתזמון טוב. בעזרת שלושת האלמנטים הללו הוא יצליח לצלוח גם את המשבר הזה בלי להתחייב על יותר מידי סעיפים שהוא לא מעוניין בהם, בעיקר בתחומי מדיניות ימין, ביטחון, דת וכלכלה.
בשעת כתיבת השורות הללו, הפגנת הענק של הימין עדיין מתגבשת ולא ברור כמה באמת ישתתפו בה והאם היא תענה על הכינוי שנתנו לה מארגניה – 'עצרת המיליון'. העצרת המוצדקת לכשעצמה יוצאת לפועל בעידודו הישיר של נתניהו, כששר המשפטים יריב לוין בעצמו יוצא למצלמות וקורא להמונים להגיע. שרים וחברי כנסת מהקואליציה הבטיחו את השתתפותם באירוע הענק שעלותו מיליוני שקלים, שחלקם מגיעים מקופת הליכוד.
בימים מתוקנים יותר מדובר היה באבסורד. ממשלה אמורה לעבוד ולהביא תוצאות, לקיים את ההבטחות לבוחרים, לספק את הסחורה ולא לצאת לצרוח ברחובות. הפגנה היא כלי עבודה של אופוזיציה שאין לה רוב כדי לקדם את ההחלטות שלה, הפגנה במהותה היא מחאה נגד מדיניות. אלפי המפגינים צועקים בעצם בעד הרפורמה – כלומר נגד ההחלטה להשהות אותה ונגד הכוונה להתפשר עליה. אבל את ההחלטות על ההשהיה ועל הפשרה הרי קיבלה ותקבל הממשלה, אותה ממשלה שהחברים בה משתתפים בעצמם במחאה נגד עצמם, חתיכת פרדוקס שיכול להתרחש רק במדינת ישראל.
לצד זאת, השאלות הנוספות הן: למה נתניהו בעצמו מעודד את ההפגנה למרות שהוא עצמו די תומך בפשרה ואולי אף בגניזתה המוחלטת של הרפורמה, ויתרה מכך – למה הוא עושה זאת בעיתוי הנוכחי כשנושא הרפורמה בכל מקרה נמצא בהשהיה וימתין לפחות עוד חודש ויותר, עד אחרי תקציב המדינה. למה דווקא עכשיו נתניהו מלבה את המחאה הימנית ויוצר בעצם לחץ על עצמו, מחשק את עצמו במלכודת הדבש הזאת?
יתכן ואפשר לומר בזהירות המתבקשת, שהתשובה היא שלמרות שהמחאה נכונה בפני עצמה וזה בסדר ורצוי שהימין ינווט אותה, היא יוצרת הזדמנות שפותרת לנתניהו את שלושת האלמנטים להם הוא זקוק. זה סוגר לו את הפינה ומעניק לו תירוץ קל ונוח למה כולם, אבל כולם צריכים להתפשר על הכל ולא להתעקש על כלום בסעיפי התקציב. הרי אף אחד לא רוצה להפיל ממשלת ימין כשמבחוץ השמאל מנסה להחריב אותנו בכח, זה לא ייראה טוב שהממשלה מתעקשת על התנחלויות או על מעמד לומדי תורה דווקא עכשיו כשהנושאים הללו נמצאים בעין סערת השמאל ותחת זכוכית המגדלת התקשורתית כחלק מהרפורמה.
כך נוצר מצב שהרפורמה והמחאה הימנית סביבה מהווים סולם קל ונוח דרכו אפשר יהיה לוותר על הכל, לזנוח את ההבטחות, השותפים לא יוכלו אפילו לכעוס על נתניהו שלא עמד ולו במילה אחת מהבטחותיו. הרי מה אתם רוצים מהחיים שלו? הרי יש לו שמאל על הראש, יש לו מחאה שיושבת לו על הווריד, דווקא עכשיו אתם רוצים להתעקש איתו? מה, אתם רוצים להפיל אותו? מה עדיף לכם, בנט וליברמן?…
יתכן וזה בעצם הסיפור. מאוד קל נוח לברוח מהבעיות האמיתיות וללכת למקום המתקרבן והאומלל, להשתמש במלחמה שהאויב מנהל נגדך כדי לחמוק מאחריות וממחויבות. קל יותר להתלונן, קשה הרבה יותר לקחת אחריות ולמשול.
2.
בחזרה לעתיד:
הזמנת הבכיר האמריקני למליאת הכנסת מחזירה את נתניהו לימיו העליזים
פתיחת כנס הקיץ של הכנסת לא מאופיינת בדרך כלל כאירוע דרמטי כמו בפתיחת מושב של תחילת חורף. מדובר בחזרה מהירה לשגרה קצרה שתסתיים בתוך כשלושה חודשים אז תחל הפגרה הארוכה יותר שתימשך עד אחרי החגים.
אבל הפעם לקראת ישיבת הפתיחה שתתקיים ביום שני אחר הצהרים, הזמין יו"ר הכנסת באופן סמלי אורח מפתיע, יו"ר בית הנבחרים האמריקני קווין מקארתי, שצפוי גם לשאת נאום במליאה בפני חברי הכנסת.
מצד אחד, נאום יוצא דופן שנישא ע"י דיפלומט זר במליאת הכנסת, יכול לסמל את הקשר ההדוק בין ישראל לארה"ב. אבל מאידך, דווקא בימים כאלה בהם הבית הלבן לא מתאמץ להאיר פנים לישראל, ונתניהו עדיין לא הוזמן לביקור בבית הלבן מאז שנבחר לראשות הממשלה, בוחרת ישראל להעניק כבוד מלכים דווקא לבכיר מהמפלגה הרפובליקנית האופוזיציונית והמהלך עשוי להתפרש במידה מסויימת כאצבע בעין של הממשל בוושינגטון.
בזמן כהונתו של אובמה, נסע נתניהו לארה"ב ונשא נאום בבית הנבחרים בהזמנת הרפובליקנים, תוך התרסה ברורה מאוד כלפי אובמה. כעת המהלך חוזר על עצמו באופן דומה כשיו"ר בית הנבחרים מגיע לפרלמנט הישראלי ומתקבל בכבוד מלכים. אירוע כזה דומה לסיטואציה בה נשיא ארצות הברית יזמין את לפיד או את גנץ ויקבל אותם לפי פרוטוקול נשיאותי בבית הלבן, זו הרי תהיה אמירה מאוד חריפה וברורה כלפי נתניהו וממשלתו.
נשיא ארה"ב ביידן שיגר השבוע ברכה רשמית חמה לממשלת ישראל לציון יום העצמאות, כשהוא מדגיש את הידידות האמיצה והבלתי מעורערת בין ישראל לארה"ב, אבל גם שם הוא טרח להשחיל עקיצה מרומזת ואמר כי חוסנה של ישראל הוא בזכות היותה דמוקרטיה עצמאית, כשהוא משתמש בטרמינולוגיה של מובילי מחאת השמאל.
בבית הלבן מושפעים מאוד ממחאת השמאל ועל פי כמה הערכות מעורבים שם אפילו בעידוד מחאה כזאת ולכן לביקורו של מקארתי עלולה להיות משמעות כפולה. אם אכן יחליטו להיעלב שם מההזמנה החגיגית שקיבל יו"ר בית הנבחרים, הרי שביקורו הראשון של נתניהו אצל ביידן יידחה עוד יותר ואף ספק אם כבר יתקיים בכלל בעתיד הנראה לעין.
מדובר כמובן בניואנסים רגישים מתחת לפני השטח אבל אם כך הם הדברים, הרי שנתניהו חזר גם בקדנציה הזאת לימיו העליזים בתקופת כהונת אובמה, אז הוא בנה את תדמיתו כמי שיודע ומצליח להיות חזק מול הבית הלבן ולשמור על האינטרס הישראלי. כשאין יכולת להציג הישגים חדשים ומשמעותיים אותם הוא הבטיח בבחירות, תמיד אפשר לחזור לטכניקות הישנות ולנסות לראות אם מה שהיה יעיל פעם, יהיה תקף גם היום.
3.
הצבע הלא נכון:
מארגני מחאת הימין חייבים להשאיר את החרדים רחוק ככל האפשר מהמחאה. זה אינטרס שלהם
השורות הללו יורדות לדפוס עוד בטרם החלה עצרת הימין בירושלים, שגררה בעקבותיה את סאגת השתתפות או אי השתתפות חרדים במפגן. סביר להניח שאנשים בעלי חזות חרדית פוקדים את המקום, אך למארגני העצרת ולמי שבחש מאחורי הקלעים בנושא, היה כנראה חשוב לראות שהציבור החרדי מגיע ומצטרף כציבור תחת ההנהגה הרשמית ולא כאוסף יחידים, ולא בכדי.
מבלי להיכנס למהות הענין, חייבים להזכיר את האמת הפשוטה והפרקטית יותר, ואף הכואבת יותר. לא ברור מי זה שדחף לגרירת הציבור החרדי אל תוך הקלחת הזאת ומה האינטרס בכך, יתכן שהפעילים החרדים בליכוד היו זקוקים למהלך כזה כדי לקבל לגיטימציה אבל בסופו של דבר מדובר בטעות חמורה ואף בשיחוק לידי מובילי מחאת השמאל נגד נתניהו.
תקוותם הנוצצת של מובילי מחאת השמאל היא שהמחאה תהפוך למאבק נגד הציבור החרדי. ברגע שזה יקרה, יהיה מאוד קל להכריע את המאבק ולא לטובת נתניהו. אין בעולם מאבק שיותר קל לנצח מאשר מאבק נגד תופעה חרדית או יהודית.
מובילי מחאת השמאל ניסו שוב ושוב להיכנס לבני ברק ולכוון את החיצים לנציגים החרדים, בדיוק מהסיבה הזאת. יש יותר מידי אזרחים בישראל שתומכים כעת ברפורמה אבל אם הם יבינו שהרפורמה המשפטית היא בעצם יוזמה של החרדים המשתמטים שרוצים להשתלט על קופת המדינה ועל מוקדי קבלת ההחלטות, הרי שהם יעברו צד מיד ויתמכו במחאה נגד הרפורמה.
בינתיים המאבק מצליח חלקית. מובילי המחאה הצליחו להוציא מטקסי הזכרון את נציגי הציבור שלא שירתו בצבא וזו רק דוגמה אחת לתופעה המתרחבת. הציבור החרדי נמצא גם כך בעמדת מיעוט נרדף ואין שום סיבה לגרור אותו לחזית מאבק חדש שלא בהכרח קשור ישירות אליו.
בליכוד ובציונות הדתית נשאלת לא פעם השאלה הצודקת, מדוע החרדים שהם חלק מהקואליציה, לא מצטרפים למאבק בעד הרפורמה. התשובה הפשוטה והברורה היא שאם החרדים יצטרפו, הימין כולו יפסיד כי המאבק יוכרע מהר מאוד נגד הרפורמה. דווקא לליכוד ודווקא לציונות הדתית צריך להיות אינטרס עליון להשאיר את החרדים כמה שיותר מחוץ לסיפור הזה, כדי לשמור ככל הניתן על הלגיטימיות של הרפורמה ועל הסיכוי שלה לעבור אי פעם.
הרצון של מארגני עצרת הימין לגרור את החרדים פנימה, נראה כמו הטרלה בשירות המחאה התל אביבית. ושוב, מבלי להיכנס לסערה שהתחוללה לפני העצרת והסעירה את הרשתות ביום חמישי, חייבים להזכיר שיש כאן קודם כל טעות יסודית בעצם הרצון להכניס את החרדים למאבק, לגרור אותם כקולקטיב ולא כאוסף יחידים לתוך הסיפור הזה ולצבוע את כל זה בצבעים מאוד חזקים וברורים של שחור.
אם מטרתם של אלפי מצביעי הליכוד שיצאו ביום חמישי לרחובות ירושלים היא לזעוק לממשלה שלא תחדל לקדם את הרפורמה, אסור להם לירות לעצמם ברגל ולחסל את הסיכוי האחרון שאולי עוד נשאר ליישום הרפורמה. חברי התא החרדי בליכוד ומקבלי ההחלטות בציונות הדתית צריכים לדאוג קודם כל שהציבור החרדי כציבור וכהנהגה אחת, יישאר כמה שיותר רחוק מחוץ לסיפור הזה. זה אינטרס אישי שלהם, לא של החרדים.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
