הפעם הראשונה שהחרדים עושים חרם כדי לעמוד על שלהם / דעה

בסוף השבוע האחרון התפתח חרם צרכני חרדי נדיר מסוגו נגד מאפיה ותיקה, שיושב ראש הדירקטוריון שלה השתתף בהפגנה נגד המגזר החרדי, שהתקיימה סמוך ונראה מול ביתו של מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין. המחאה הזו היא נדירה מסוגה משום שעד כה התרגלנו שחרמות והפגנות נעשים רק כמחאה על דברים שבקדושה ולא כמפגן כוח פומבי.

אין ספק שפגיעה בכבודו של ענק התורה זה זלזול בכל הקדוש והיקר לנו, אך אין זה דומה למעשים שגרמו בעבר לנתק בין הציבור החרדי לגופי המסחר. החרם על שפע שוק נעשה משום שאותה רשת פתחה בשבת סניפים שהיו תחת שם אחר, וההתנזרות ממנה הייתה כדי שלא לסייע לעוברי עבירה. בשאר החרמות זה עבד באותה מתכונת.

עכשיו זו הפעם הראשונה שנעשה חרם מתוך מטרה להבהיר שהמגזר החרדי לא ייתן שיזלזלו בו ועניין המחאה על כבוד התורה, בלט פחות. התחושה העיקרית הייתה שסוף סוף החרדים יודעים לעמוד על שלהם, והציבור החרדי יודע להשיב מנה אחת אפיים למי שנותן שמזלזל בצורה בוטה נגד המגזר.

ייתכן וזו הסיבה להוראת מרן ראש הישיבה לגופי התקשורת ההולכים לאורו להימנע מאזכור עניין החרם, כדי שהעסק לא יצא מפרופורציה. בעניינים של כבוד שמיים צריך ללכת עד הסוף לעיתים, אך כיוון שיש פה סוג של החצנת הכוח החרדי יותר מאשר מלחמה על ערכים מקודשים, יש לשמור על החרם במסגרת המתאימה.

כדי להבין לעומקו של האירוע התקדימי, יש להתבונן בתחושה הגוברת והולכת שמתחדדת עם השנים. זה נכון שיש תהום אידאולוגית עמוקה בין ציבור שומרי התורה לזה שאינו, אך בסופו של יום יש את צרכי היום יום של האזרחים החיים במדינה. ככל שהזמן עובר גם האזרחים החרדים שאינם מזדהים עם ערכי המדינה, דורשים לקבל את זכויותיהם ולקבל את הכבוד והלגיטימיות כשאר האוכלוסיות.

החרם העכשווי נוצר על חיי היום יום. הוא נוצר כדי להכריז קבל עם ועדה שהחרדים שווים בין אוכלוסיות המדינה, וכשווים אף אחד לא יכתיב להם כיצד לנהל את חייהם. מי שיהין לרמוס את זכויותיהם יקבל תגובה חריפה בבטן הרכה.

שכבות הגיל הצעירות לא נולדו עדיין בזמן המאבקים הגדולים על צביונה של המדינה. אומנם הצעירים מזדהים עם ערכי ההתבדלות שחונכו עליהם, אך בסופו של יום הם רוצים לקבל את הזכויות המגיעות להם בצדק, ולהשאיר מאחור את ההתנשאות המובנית כלפי המגזר אליו הם משתייכים.

המציאות הזו שיש לגוש הימין 64 מנדטים ועדיין שליחי הציבור חסומים מלפעול לטובת בוחריהם, חורה להרבה אנשים צעירים ומבוגרים כאחד ואדון בר לב ניקז את הכעס החוצה. כת האנרכיסטים צעדה צעד אחד יותר מדי והיא לא השאירה ברירה אלא לתת תגובה הולמת. להראות אחת ולתמיד שגם כשהציבור החרדי שותק ונכנע למבקשי רעתו, אין זה מחמת חולשתו אלא משום שבחר בשתיקה מסיבותיו האישיות.

ועוד נקודה לסיום: נכון שהרוחניות היא עיקר עולמם של שומרי התורה, אך לא ניתן להתעלם מהגשמיות. הציבור דורש שלא יזלזלו בגשמיות שלו. זה נכון כלפי המגזרים מבחוץ וזה נכון בתוך המגזר פנימה. אם לא יינתנו תשובות מספקות לצרכי האנשים, הזעם ילך ויגבר ואחריתו מי יישורנו.

יש גבול ליכולת האיפוק של אדם השומע חרפתו מבחוץ ויש גבול ליכולת האיפוק לשמע חוסר העשייה מבפנים. הדרך הטובה ביותר לנקז את הכעס החוצה היא על ידי מתן פתרונות ברי קיימא למצוקות הקיימות מחד והרמת גאוות היחידה של שומרי המצוות מאידך.