נסיעה טובה
הנסיעה הפעם למירון הייתה רגועה יותר מכל שנה, העצים הירוקים בדרכים, הכבישים הרחבים בדרך צפונה הרחיבו את הדעת.
בנסיעה הארוכה מאשדוד למירון בנוסף לפקקים של ערב לג בעומר – יום עמוס בכבישי הצפון שאילצו את האוטובוס לזחול הספקתי לטפל בכמה סידורים חשובים שדחיתי במשך שבוע. הספקתי לרפרף בחוברת שאור הרשב"י חילקו לנוסעים, עברתי על דף היומי, וגם הספקתי לבצע כמה שיחות טלפון חשובות.
התפילות
הדרך ב"ה עברה בשלום, וכך אני מוצא את עצמי עולה במעלות ההר\ הר מירון איפה שהאור החיים זחל ונישק את הריצפה לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי.
רציתי למצוא פינה שקטה ורגועה בשביל שאוכל לומר שם את כל ספר התהילים ברוגע, וכך מצאתי את עצמי מגיע למעלות ר' דוב, שם ליד גדרות הפח, מתחת לברזלים, מצאתי פינה שקטה, כן, היא הייתה פינה שקטה הייתה ולא תהיה עוד.
התחלתי למלמל את פסוקי התהילים "אשרי איש אשר לא הלך.." וכשאני מגיע למילים שאז לא הבנתי את המשמעות המיוחדת שיקבלו, אני מתרגש ואיני יודע ממה אני מתרגש "לִבִּי יָחִיל בְּקִרְבִּי וְאֵימוֹת מָוֶת נָפְלוּ עָלָי" צעקתי והתחלתי לרעוד, לא ידעתי מה יולד יום.
כשהגעתי לפרק קי"ח שבתהילים במילים "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ" משהו זז בי ממש זז, אך לא ידעתי מהו. חזרתי על הפסוק כמה פעמים במנגינה הידועה "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָ-הּ" "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָ-הּ" "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָ-הּ" כן כן ככה כמה וכמה פעמים, כשאני מבין את משמעות המילים אבל משהו בי לא נותן לי להבין.
ההמולה
ואז זה קרה, צעקות, המולה, רעש בלאגן, צרחות דחיפות הלם, בלבול עצום ונשימות אחרונות של צדיקים, אני רואה מתחתי שכבות שכבות של צדיקים, קדושים וטהורים, קדושים וטהורים שלא ראו עליהם סימנים של מצוקה, אני עוד עם ספר תהילים קטן ביד עומד שם הרבה לפני שכוחות ההצלחה הבינו והצליחו להגיע למקום, אותם צדיקים – סביבי כולם, רגועים ושלווים כאילו רק רבי שמעון בעצמו יושב איתם ומספר להם על גדולתו של הקב"ה.
החזקתי את התהילים ביד ללא יכולת תזוזה, לא שלא ידעתי מה לעשות, פשוט לא ידעתי, לא ידעתי כלום, לא ידעתי מי אני מה אני, מה אני עושה פה בכלל, מה לעשות איך לעשות, ואיפה אני, הלם, ניתוק, תדהמה, טראומה שעד היום אני לא מצליח להבין מה זה היה. אבל זה נגע בי זה יותר מדי נגע בי, ותפס בי, תפס בי ולא עוזב, הייתי שם ואולי יכלתי לעשות משהו, אבל לא הייתי שם, לא ידעתי מה ואיך.
אילו הייתי שם אולי הוא היה נגאל
נשתנה הלילה ההוא
אמנם הרמתי ידיים, אבל החיים ממשיכים הלאה – הלאה לא כמו שהיה, הדרך חזור הייתה עצובה, עצובה מאוד, נסעתי עם ידידי חגי כהן מהצלה דרום, ישבתי לידו כנוס בעצמי, אבל נפלט לי מבלי לשים לב המשפט "מתי גם אני ידע, ידע להציל, אם רק הייתי יודע".
החיוכים הרגועים של הקדושים לא יוצאים לי מהראש והם מלוים אותי, עוזרים לי וזה רק בזכותם ולעילוי נשמתם. היום אני מציל חיים. החלטתי שאני נותן מעצמי ומזמני בהתנדבות למד"א בהצלת חיים, כשאני יודע שוב ושוב והמילים עדיין חרוטות בליבי, אמנם "לִבִּי יָחִיל בְּקִרְבִּי וְאֵימוֹת מָוֶת נָפְלוּ עָלָי" אבל אנחנו ממשיכים הלאה כי אנחנו יודעים וזוכרים "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָ-הּ"
וזה אולי המקום לומר תודה לחגי כהן אחראי הדרכה מגן דוד אדום אזור לכיש, ולמאיר אשכנזי סמנכ"ל הצלה דרום, על קורס מקצועי וליווי אישי
קבלת דרגות חובש
