צועק בעברית, שותק בימנית / יוסף טיקוצ'ינסקי עם הזווית הפוליטית של המבצע

1.
מחיר ההתלהמות:
נתניהו חזר לדבר בימנית מדוברת, בן גביר מתקשה להתמודד עם המבוכה

במדינת ישראל כמו במדינת ישראל, כבר מראשית ימיה ולאורך כל שנות קיומה שזורים הביטחון והפוליטיקה עמוק עמוק זה בזה בקשר בל יינתק. כמעט ואי אפשר לחוות מלחמה או מצב ביטחוני קשה בישראל מבלי לכרוך אותו בתמורות הפוליטיות ובמתרחש בבית הנבחרים, זוהי מציאות שכמעט ואין לה אח ורע בעולם.

המציאות הזאת משפיעה באופן ישיר על דעת הקהל בישראל, כך מוכרעות מערכות בחירות וכך מתחוללים מהפכים פוליטיים, הכל מושפע מהמצב הביטחוני, מפיגועי הטרור ומהמתיחות בשטח. הניצחון הסוחף שהביא להקמת ממשלת הימין הנוכחית הגיע בעיקר מהייאוש שאחז באזרחי ישראל נוכח הרמת הראש של הפלשתינים ושל ערביי ישראל, הציבור הושפע מההצהרות הבומבסטיות של בן גביר וחבריו שהשפיעו גם על השיח בליכוד וחישקו מימין את ההבטחות של נתניהו לממשלת ימין על מלא.

הציבור שהצביע לעוצמה יהודית עשה זאת ברובו בגלל האג'נדה ולא בגלל האנשים. וזו גם בדיוק הסיבה בגללה אותם מצביעים בדיוק הפכו מהר מאוד את עמדתם והחלו להלום בבן גביר ובנתניהו ברשתות החברתיות ובשיחות המסדרון. הציבור שהצביע לממשלה הזאת רצה תוצאות ולא הבטחות ומשאלה בוששו מלהגיע, המצביעים דרשו ובצדק את שלהם.

אזרחי ישראל קצרי רוח – ובצדק – בכל הנוגע למצבם הביטחוני. יותר מידי שנים של סבבי לחימה, טרור ומצב חירום קבוע עשו את שלהן. כל מהלך ביטחוני נמדד בשבע עיניים על ידי האזרחים שמבקשים הסברים למה אין יד יותר קשה ולמה לא נוקטים בכל מהלך צבאי או מדיני כזה או אחר. ולכן גם ימי החסד שניתנו לממשלת נתניהו ובן גביר היו קצרים מאוד. ארבעה חודשים של טרור ושל אותה מדיניות ישנה מתמשכת של הכלה ודיפלומטיות, היו כבר מעבר לכח הסבל של האזרחים ובמיוחד של תושבי הדרום המבקשים שינוי ותוצאות אחרות בשטח.

בן גביר היה הראשון שהפנים את המצב והיה הראשון שפעל בשבועות האחרונים, אבל מהר מאוד הוא החמיץ את המומנטום ובמקום להציב את עצמו כמי שמביא הישגים בתחום אחריותו, הוא החליט להביך את עצמו, כשנתניהו תופס במקומו את המושכות ומוביל את המצב בדיוק לאן שהוא רוצה. הטעות הגדולה והמרכזית של בן גביר היתה כשהצהיר השבוע באופן מביך במיוחד, כי התקיפה בעזה בה חוסלו שלושת בכירי הג'יהאד האיסלאמי היא תוצאה של הלחץ שהוא הפעיל על נתניהו. וזו כבר היתה טעות אחת יותר מידי לא רק בגלל רמת הגיחוך שהיא עוררה אלא משום שהיא לימדה על רמת האמינות הכללית שאפשר לייחס לדברים שאומר השר לביטחון לאומי של מדינת ישראל.

הטעות הזאת היתה שיחוק אדיר לידיו של נתניהו שמאותו רגע חזר להיות הממלכתי והשקול. הוא לא זימן את בן גביר להתייעצויות הפנימיות שערך לפני הקבינט ובאופן כללי לא ממש ענה לו או התייחס אליו, בליכוד פרסמו רק הצהרה קצרה ועלומה לפיה ההחלטות הביטחוניות מתקבלות בידי אנשי המקצוע ואינן קשורות ללחץ פוליטי כזה או אחר.

הימים שהגיעו אחר כך חידדו עוד יותר את המצב, כשנתניהו הפתיע לטובה את כל מצביעי הימין כולל את מבקריו החריפים. בשבועות האחרונים עם התגברות גל הטרור ניתן היה לראות מצביעי ימין רבים כולל אלה שסגדו לנתניהו לאורך מערכות הבחירות, הופכים לפתע את עורם ולא מתביישים להביע בקול את חששותיהם, אולי טעו בהצבעתם שכן נתניהו לא מספק את הסחורה הימנית שהבטיח. והנה השבוע הוא הפתיע אותם לטובה והחזיר להם במעט את האמון בו.

לפי כל קנה מידה ולפי כל דעה, נתניהו מנהל את המערכה הנוכחית בתבונה ובאחריות ואת זה יש לומר במפורש וביושר. הוא יזם מהלך התקפי בעזה, מהלך שאינו מובן מאליו בהתייחס למדיניות הקבועה של תגובה והכלה ואף של העברת כסף לחמאס, רעיון שרשום בטאבו על שם נתניהו. הפעם ישראל היא זו שיצאה למערכה ולאחר מכן ידעה איך לנהל אותה ואיך לחתור לסיים אותה.

בן גביר לעומתו היה הראשון שקפץ וייחס את המתקפה הזאת לעצמו, באופן שנשמע באותה רמת אמינות של הסלוגן האלמותי 'רנו – לא רואה מוסך'. הוא השתמש בה כסולם נהדר להכריז על סיום המשבר הקואליציוני אותו ביקש בכל מקרה לסיים בכל דרך והביע "הסכמה" לחזור להצבעות בכנסת שהרי נתניהו סוף סוף שמע בקולו ולכן אפשר לסגת. התגובה של נתניהו לכל זה היתה שתיקה, שדווקא היא העמידה את בן גביר באור מאוד לא מחמיא. מכאן ואילך נתניהו התחיל לנהל את העסק בצורה הנכונה, התמקד במה שצריך לעשות ופחות נגרר לפוליטיקה הקטנה וזה כבר העניק לו יתרון בתדמית הציבורית.

בשלב הבא בן גביר העלה הילוך ואמר כי הוא מצפה שהמדיניות ההתקפית תימשך, כשהסאב-טקסט של המשפט הזה הוא שהוא מצפה מנתניהו להמשיך למעשה לשמוע בקולו ולתת לעזה מכה אנושה. אותו שר לביטחון לאומי שעדיין לא הצליח להזיז כמעט כלום בתחומי אחריותו, הציב בפני נתניהו דרישות ועוד עשה זאת בפרצוף רציני לחלוטין. זה הזכיר את אותם ילדים מפוחדים המסתתרים מאחורי הבריון הכיתתי ורק מעודדים אותו בקול רועד ובקריאות קצובות להמשיך ולהכות, כשהם עצמם מוכנים בכל רגע להימלט על נפשם.

גם על המוקש הזה דילג נתניהו באלגנטיות ופשוט התעלם. המכות על עזה נמשכו ובמקביל פעל הדרג המדיני בערוצים הנכונים כדי לנהל את המגעים בדרך להפסקת אש. לזכותו של בן גביר ייאמר שבנקודה הזאת הוא כבר הבין לאן הדברים הגיעו ולכן שמר על שתיקה יחסית, ביומיים האחרונים קולו כבר פחות נשמע ברמה אבל את הפדיחה כבר קשה למחוק.

אין צורך במילים ארוכות ומתישות, מה שראינו השבוע עלה על כל דמיון, על כל מבוכה ועל כל תרחיש דמיוני. מצד אחד נתניהו ששינה מעט את המדיניות שלו, הוא ניהל את המערכה בצורה נכונה, היכה בזמן הנכון וידע לחדול בזמן הנכון מבלי להתחשב במתלהמים, ומצד שני בן גביר ששוב התגלה כמי שיודע לייצר הרבה רעש אבל פחות מחזיק מעמד במבחן המעשה.

נתניהו יצא לתקשורת והסביר את המהלכים שלו, ההופעה המאופקת שלו מול המצלמות היתה הניצחון הגדול ביותר שלו על בן גביר. שוב הוא זה שמצטייר כמבוגר האחראי, המאופק, חדור המטרה ואילו בן גביר שוב מצטייר כמי שאומר הרבה ומתלהם הרבה אבל לא מצליח להציג הישג אמיתי אחד.

אין ספק שזה היה השבוע של נתניהו, נקודת המפנה הראשונה בה הוא הצליח להתרומם מתהומות הביקורת והחידלון שאפיינו את ארבעת החודשים הראשונים של ממשלתו. כעת ציבור מצביעיו שוב נותן לו קרדיט אבל עדיין, אותו קהל מצפה להמשיך ולראות תוצאות, ולכן הוא ימשיך וישפוט אותו לפי מעשיו ורק לפי מעשיו.

2.
ידע או לא?
המשבר בין נתניהו ובן גביר חושף לא רק את הדם הרע ביניהם אלא מעורר שאלות מטרידות

רק לפני שבוע וחצי ביום רביעי שעבר, ישב בן גביר במטבח אחד הבתים בשדרות והציג שורה של טענות ודרישות בפני נתניהו. הוא עשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב כבר הרבה שנים ואמר בקול את מה שכל מצביעי הימין חושבים בשקט.

בן גביר הטיח בנתניהו שהוא לא מספיק ימני, שהוא לא מנהל מדיניות ימין ובעיקר הטיח בו שהוא מבליג מול החמאס והג'יהאד ומכיל בשתיקה את הירי. ההצהרה גררה את העמקת החרם הקואליציוני והחריפה את המשבר הפוליטי.

ביום שלישי בבוקר הוכו אזרחי ישראל בתדהמה מול המהלך ההתקפי של ישראל שאינו אופייני כלל למדיניות של נתניהו בעזה. ואחרי שבן גביר התאושש וייחס לעצמו את המהלך ברוב חשיבות, עלתה השאלה האם בן גביר ידע מראש על התוכנית או לא.

באופן רשמי ומעשי, הודרו רוב שרי הקבינט מהליך קבלת ההחלטה והיא התקבלה בפורום המצומצם של נתניהו, שר הביטחון, ראש המל"ל ועוד כמה בודדים רלוונטיים כמו היועהמ"שית. בן גביר עצמו גם כך הודר במכוון מרוב הדיונים בגלל החרם והנתק מול נתניהו אבל בסביבתו ידעו לומר שבאופן כללי, עוד לפני המשבר והמערכה בעזה, נתניהו כן עדכן אותו שישראל מתכונת לחזור למדיניות החיסולים הממוקדים.

בתוקף תפקידו ולמרות הקרע הפוליטי, השר לביטחון הפנים אמור להיות מעודכן במה שנוגע אליו, כלומר בצורך להכין את המשטרה ואת בכירי ביטחון הפנים למערכה שתשפיע על העורף האזרחי ועלולה גם להצית את הערים המעורבות. בדרג המדיני טענו שבן גביר אמנם לא עודכן על פרטי החיסול המתוכנן כמו שרוב השרים לא עודכנו, אבל נאמר לו מראש שמדיניות החיסולים עומדת על הפרק וזה הכיוון שהמערכת הביטחונית צועדת אליו.

ומשכך, קצת קשה להבין מה פשר ההצגה שבן גביר ערך בשבוע שעבר. הוא ראה שהירי מעזה לא נענה בתקיפות מאסיביות אבל לפי אותם גורמים מדיניים, באותו זמן הוא כבר היה מעודכן שהכיוון הוא ללכת על חיסולי בכירים.

ולכן השאלה היא ממה נפשך: אם הוא ידע שזו המדיניות, הרי שההצהרה שלו היא הפקרות שאין לתאר במילים. הוא יודע שראש הממשלה ושר הביטחון כבר בונים מהלך לטיפול באירוע, אז מדוע דווקא עכשיו הוא רואה לנכון לצאת נגדם, להחליש אותם רק כדי לגזור קופון פוליטי רגעי? ואם הטענה של אותם גורמים מדיניים אינה נכונה ובן גביר באמת לא ידע כלום, הרי שמדובר כאן במחדל של נתניהו וגלנט, כי בן גביר מתוקף תפקידו כן אמור להיות מעודכן לפחות עקרונית בכיוון הזה, זה הרי תפקיד שלו להכין לכך את השטח בכל הקשור לביטחון הפנים.

המשבר בין נתניהו לבן גביר שהסתיים לפחות לפי שעה, חושף לא רק את הדם הרע בין השניים אלא מעורר שאלות על אופן התנהלות המערכת עצמה. לא מדובר כאן רק בוויכוח פוליטי אלא בהתנהלות המעוררת קצת חשש לגבי האופן בו הדברים מתנהלים כי כפי שזה נראה, אחד הצדדים כאן לקח את הוויכוח הפוליטי צעד אחד יותר מידי על חשבון ההתנהלות המקצועית.

3.
שכחו מה זה להיות אופוזיציה:
דיוני התקציב וחוק ההסדרים מתנהלים ללא הפרעה, חברי האופוזיציה כמעט ולא נוכחים שם

אחד ההישגים בהם נהגו בנט, לפיד וחברי הקואליציה שלהם לנפנף בו בכל הזדמנות אפשרית, הוא ההצלחה לאשר תקציב מדינה אחרי שלוש וחצי שנים שלטענתם אף ממשלה לא אישרה תקציב. טכנית מדובר בנתון נכון אבל בפועל מדבר היה בשנה וחצי של כאוס פוליטי שגרם לחוסר היכולת לעשות זאת.

חלק נכבד מחייה הקצרים של ממשלת בנט ולפיד הוקדש אז לאישור התקציב וחוק ההסדרים כשהמשימה העיקרית היתה להתמודד עם האופוזיציה דאז. הליכוד ומפלגות הימין כמו גם המפלגות החרדיות ידעו להיות אופוזיציה לוחמת, הם ישבו בוועדות הרבות, הכבידו על הדיונים ועשו לממשלה חיים קשים.

אותה מערכה שהתנהלה במליאה בפיליבסטרים בלתי נגמרים התנהלה גם בוועדות השונות שעסקו בדיוני התקציב. חברי האופוזיציה מררו את חיי הקואליציה ולכן אפשר להבין את גודל השמחה וההקלה שהיתה מנת חלקם כשהתקציב אושר סוף סוף.

בימים אלה, עוד לפני המערכה בעזה וגם במהלכה כשתושבי הדרום והמרכז רצו למקלטים ולמרחבים המוגנים, ועדות הכנסת המשיכו לעבוד וקידמו סעיף אחר סעיף בחוק התקציב ובחוק ההסדרים הנלווה לו. אזרחי ישראל פחות שמעו על כך וכמעט לא הרגישו בכך וזה לא רק בגלל שתשומת הלב הציבורית נמצאת בזירה הביטחונית ובנעשה בעזה. גם לפני המתיחות בדרום כמעט ולא היה מורגש שהכנסת עובדת על תקציב שאמור להיות מאושר סופית בשלוש קריאות בעוד קצת פחות משלושה שבועות, בסוף חודש מאי.

הסיבה לכך היא שהפעם האופוזיציה פחות מנהלת כאופוזיציה. הדיונים מתנהלים בוועדות באופן ענייני ועוברים כמעט ללא הפרעה מצד האופוזיציה, מלבד תקריות נקודתיות פה ושם כמו שהיו השבוע בסעיפים הנוגעים לרשויות מקומיות. דיוני הוועדות נמשכים זמן ארוך ואין בהם נוכחות רבה מידי של חברי אופוזיציה, רובם מגיעים רק להצבעות שגם כך מסתיימות ברוב טבעי לקואליציה.

פה ושם אפשר לראות ח"כים חרוצים מהאופוזיציה שיושבים בדיונים ומנסים בעיקר לסגור דילים ולהביא הישגים בנושאים החשובים להם, ומשכך גם הם לא מכבידים על הדיונים ולא מפריעים להם. ואלה שלא יודעים או לא רוצים לעשות דילים פשוט לא נמצאים שם. הקואליציה הנוכחית נהנית מהחיים הטובים ומקדמת תקציב שנח לה ומסתדר לה כמעט ללא הפרעה.

המתיחות והדרמות שאפיינו את דיוני הרפורמה המשפטית נעלמו ואינם ואין להם אפילו רמז בדיוני התקציב שמתנהלים ללא הפרעה באותם חדרים ובאותן ועדות. מדובר בתעודת עניות לאופוזיציה שעסוקה בעיקר בהפגנות קטנוניות וביחסי ציבור חובבניים עם ארגוני השמאל ולא טורחת לעשות את העבודה הפרלמנטרית הבסיסית המוטלת עליה: להיות אופוזיציה, פשוט כך.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן

לתגובות: [email protected]