להדיר את רגלינו ממאפיות אנג'ל כליל! / מאיר רובינשטיין

שבועיים עברו מאז החרפה שהגיעו להתגרות ולפגוע בנו, אצלינו בבית, ועדיין לא חשבו להתנצל או להסיק מסקנות.

הם בונים על זה שנשכח. אסור לנו לשכוח! המעבר לסדר היום במקרה דנן, הופך אותנו לשותפים לדבר עבירה.

הרי ההפגנה ברח' ראב"ד, לצד מיקומה המחפיר מתחת לביתו של מרן רה"י שליט"א, לא כוונה לקבוצה ספציפית או לסקטור מסויים, אלא נגד כל החרדים לדבר ה' על כל סוגיו ועדותיו. בשנים האחרונות הפכנו לאסקופה הנדרסת, שדרנים זבי חוטם מטיחים בנו את כל שנאותיהם וקשייהם.

פוליטיקאים מושחתים גורפים עלינו מנדטים. עיתוני הבוקר שופכים עלינו דם ואש ותמרות עשן. תוכניות המדיה יורים עלינו חיצים ובליסטראות מידי ערב, בפיות רושפות שנאה. ואין פוצה פה ומצפצף.

מנצלים את העדינות שלנו, את הנועם והחן, שמכל מאות ואלפי ארגוני החסד והרפואה, הנתינה והסיוע, החרדיים, אין לנו אפי' גוף אחד לרפואה שיגזול את החנית וישיב מלחמה שערה, יגיש תביעות דיבה, ויילחם בשדה הקרב העדכני והעכשווי. ועל כך (במידה מסויימת) תפארתינו, חונכנו להיות מהנעלבין ואינן עולבין, ונפשי כעפר לכל תהיה, תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם, ואנכי עפר ואפר.

אלא שזה הכל נכון, ראוי ויפה, באופן פרטי, כל אחד בחיי היום יום שלו, (ואולי אפי' של קהילתו). אך כשאנו עומדים מול פגיעה מכוונת ומתמשכת נגד כלל הציבור החרדי, נגד ה' ומשיחו, מול כל אשר זיק של דת מעורב בו, ומנסים בכל דרך להסיט את האש לכיוון מחנינו, ואף נעמדים ראשי המשק, המתפרנסים ומתעשרים מהציבור שלנו, ומטיחים בנו עלבונות ואף מגיעים להפגין בריש גלי ללא בושה וללא מורא נגד כל הקדוש והיקר לנו – חובה עלינו להפסיק לנהוג כשלימזל.

מחובתינו המוסרית, הערכית, הציבורית, והחינוכית, להדיר את רגלינו ממאפיות אנג׳ל כליל! שום דבר, לא לחם ולא מאפה, לא כריך ולא קפה. למען כבוד שמים. למען כבוד רבותינו. עבור חינוך ילדינו. עבור חינוך מחרפינו. הבא להחרימך, השכם להחרימו.

די להושיט את הלחי השניה.