1.
רעיון של אף אחד:
כששני בעלי אינטרסים מנסים לפתור שני סכסוכים שלא קשורים אליהם, התוצאה היא כשלון
בהודעה מאוד נוקבת, מאוד חריפה ומאוד ברורה, הבהיר השבוע ראש האופוזיציה יאיר לפיד שאין בכוונתו להיכנס לממשלה עם נתניהו ובוודאי שלא תחת שלטונו של נתניהו. לטענתו, הממשלה הזאת רעה ולכן יש להחליף אותה, לא להשלים איתה.
בצד השני, במסדרונות הליכוד ומפלגות הימין קשה היה למצוא מישהו שהופתע מההודעה הזאת או שבכלל התרגש ממנה. גם שם אף אחד לא העלה על דעתו לערוך שינוי במבנה הממשלה, להכניס מפלגות נוספות ובוודאי שלא להוציא מפלגות קיימות.
בימין אף אחד לא העלה על דעתו את רעיון האחדות ובשמאל אף אחד לא מגלה רצון לחשוב על זה בכלל. ובכל זאת, זה היה אחד הנושאים המדוברים ביותר השבוע ורבים דנו בשאלה האם תיתכן ממשלת אחדות שתשים סוף לכאוס המתחולל ברחובות ישראל. אז אם כך, מהיכן נולד הרעיון מלכתחילה? כל זה קרה רק בגלל שבבית הלבן, מתרקמת תכנית כלשהי שכל כולה אינטרס אמריקני אבל היא עלולה להיתקל בקשיים בגלל המצב הפוליטי בישראל.
המצב הזה הוא על גבול הקומי – סאטירי. בדיוק כמו שדכן שחולם לקבל דמי שדכנות גבוהים אם רק יצליח לשדך את בנו של מיליונר פלוני לבתו של מיליארדר אלמוני, אלא שיש רק בעיה אחת: שני הצדדים מאוד לא מעוניינים בשידוך הזה, בלשון המעטה. אבל לשדכן זה לא מפריע והוא ממשיך לנסות ולחלום על הרעיון הגדול.
היחיד שרוצה כרגע ממשלת אחדות בישראל זה הממשל האמריקני. אמריקה רוצה מאוד לבסס את היחסים המדיניים עם סעודיה ובשביל זה היא צריכה את ישראל שתתן את הצד שלה, בדמות הטבות מפליגות לפלשתינים. סעודיה שזה עתה חתמה על נורמליזציה עם איראן, לא יכולה להציג סתם כך הסכם עם המערב העויין ולכן הדרישה שלה היא להכניס לסיפור גם מדינת ישראל שתחתום על הקמת מדינה פלשתינית ועוד הטבות לאבו מאזן, כך שהיא תוכל לספר לעולם הערבי שההסכם הזה הביא תוצאות טובות לאסלאם ולא רק למערב.
הממשל הנוכחי בבית הלבן ישמח לחתום על עסקה כזאת כבר היום, אלא שהממשל הנוכחי בישראל פחות בנוי כרגע לתכנית כזאת, ההרכב הנוכחי של הממשלה קצת פחות ישמח לחתום על הקמת מדינה פלשתינית ועל הטבות לפלשתינים שיוצגו לראווה בכל העולם. שלא נטעה: ממשלת הימין כמו כל קודמותיה משתפת פעולה ומעניקה הטבות אין סוף גם לרש"פ וגם לחמאס בעזה, אבל לצורך שמירה על הבייס הפוליטי, הדברים הללו נשמרים בצנעה עד כמה שאפשר. כך שחתימה מהדהדת על הסכם שעיקרו שתי מדינות, זה כבר לא יקרה.
בבית הלבן לא ממהרים להתייאש. אם הממשלה לא בנויה לזה, הם ינסו לבנות אותה מחדש כדי שתהיה בנויה לזה. אפשר להשתמש בסערת הרפורמה ובכאוס השורר בישראל כדי לשכנע את הצדדים שהם צריכים לשבת ביחד ולהשקיט את הרוחות. זה יכול להתקבל טוב וכך תקום פה ממשלה שתהיה יותר קשובה להסכם כלשהו עם הפלשתינים.
לכאורה מדובר ברעיון נהדר והכל כבר מוכן בשבילו, יש את התשתית. השדכן כבר הציע את ההצעה, הוא הסביר לכל הצדדים למה טוב עבורם ובעיקר מדוע זה טוב לו עצמו, חסר רק נתון שולי אחד: שהצדדים באמת יסכימו. אבל נכון להיום הצדדים לא רוצים אפילו לשמוע. בינתיים הרעיון ממשיך הלאה ויש מישהו שדואג לפמפם אותו לתקשורת כדי שיעמוד במרכז סדר היום. אם לא חתונה, לפחות שתהיה חגיגה.
ובקביל, ביקום אחר ורחוק אבל מאוד קרוב גאוגרפית, מנסה עוד שדכן להוציא לפועל שידוך משלו שנתקל גם הוא באותה בעיה בדיוק: חוסר רצון של המחותנים. בתחילת השבוע התקיים בקהיר מפגש שהיה אמור לשמוט הרבה לסתות במערב ובמזרח התיכון ומשום מה נדחק לשולי החדשות. בתוך חדר אחד ישבו ולחצו ידיים בחמימות רבה נציגי הרשות הפלשתינית, אש"ף ובכירי ארגון הטרור חמאס, כל זאת לקול מחיאת הכפיים מצד נשיא מצרים א-סיסי ונשיא טורקיה ארדואן.
ארגון הטרור חמאס מנסה כבר שנים רבות לכבוש את יו"ש מידי אבו מאזן כפי שעשה בעזה, לפי שעה ללא הצלחה למרות שרוב קיני הטרור שם כבר פועלים בשמו ומזוהים עמו. הניסיונות לכונן ממשלת אחדות של הרשות הפלשתינית, חמאס ושאר הארגונים נחלו כשלון חרוץ לאורך השנים והרעיון הזה אפילו הפך לבדיחה. אבל לאחרונה החליטו מצרים וטורקיה לנסות להוריד את הרעיון שוב מהמדף ולנער מעליו את האבק.
אבו מאזן מנסה בכל כוחו להילחם בטרור החמאסי המתרחב בתוך השטחים שלו ביו"ש, בעוד שחמאס מנסה לבנות את כוחו בעזה כשהוא שומר על השקט היחסי באזור כדי להמשיך לקבל הטבות מפליגות מהעולם, להתחמש ולהעצים את כוחו לקראת עימות רציני יותר עם ישראל.
היחסים בין חמאס לרש"פ מתקרבים שוב לנקודת רתיחה וזה כבר לא טוב לאינטרס המצרי שחפץ יותר מכל בשקט פנים פלשתיני. זה גם לא טוב לאינטרס הטורקי שמנסה לבנות מחדש את היחסים עם ישראל כדי לשים יד על מאגרי גז בים התיכון. עימות פנים פלשתיני יגרור גם את ארדואן להיות חלק מזה וכל זה יביא להתרחקות מהמערב ומישראל.
שני המנהיגים הללו החליטו לנצל את המצוקה של אבו מאזן מצד אחד ואת הרצון של חמאס להתבסס מהצד השני, והחליטו להביא את שניהם לפסגה שכל כולה אווירת פיוס וחיוכים נוטפי דבש וטינופת צופים לצד הסתה משותפת נגד ישראל. נשיאי מצרים וטורקיה רוצים מאוד להוציא לפועל היום את הרעיון שלא הצליח כבר עשרים שנה ויותר, רק שהם נתקלים בבעיה אחת: המחותנים לא ממש רוצים.
אבו מאזן עצמו נהנה מהעדנה לה זכה לעת זקנתו. אחרי שהיה כבר לא רלוונטי במשך שנים רבות, פתאום הגיע גנץ והזמין אותו לביקור בביתו שבראש העין, לפיד המשיך את המגמה וכעת לא נראה שנתניהו טורח לשנות אותה בחזרה. צה"ל למשל יצא מג'נין אחרי מבצע בית וגן רק כדי לאפשר לאנשיו של אבו מאזן לעשות שם סדר בעצמם.
התשובה של אבו מאזן לכל זה היא לנסוע כעת לקהיר ולהתחבק עם חמאס. אבל גם הוא יודע שגם בישראל מבינים שמדובר בהצגה בלבד. הדבר האחרון שאבו מאזן צריך זה לשבת באותה ממשלה עם חמאס, לא זאת הירושה שהוא ירצה להשאיר אחריו. חמאס מצדו בוודאי שלא מעוניין בפיוס, השליטה ביו"ש מחכה לו כבר מעבר לפינה והוא יקבל אותה בכח הזרוע ובאלימות כפי שהוא יודע לעשות יותר טוב מכל דבר אחר. כך שגם בסיפור הזה קבלנו סיטואציה של בעלי כח ואינטרסים שמנסים לכופף שני ניצים שלא מעוניינים להשלים זה עם זה.
אין מקום אמנם להשוואה בין העימות הפוליטי הפנימי בישראל לבין עימות בין גורמי טרור המתחרים ביניהם מי שונא יותר את ישראל, אבל יש מקום להשוואה בין בעלי הכח שחושבים שהם יצליחו להתערב בעניינים פנימיים של אחרים. שתי הסיטואציות הללו מספרות היטב את סיפורו של המזרח התיכון, את התלות של ישראל במערב, התלות של הפלשתינים בעולם הערבי וההשפעה של כל זה על הנעשה בחלקת האדמה הקטנה הזאת.
2.
טעות לעולם חוזרת:
מבט לתקופה המקבילה אשתקד מחדד את הטעות שבכירים בליכוד עלולים לעשות גם היום
בדיוק לפני שנה בזמן הזה, בבין הזמנים אב תשפ"ב, נמרחו בחוצות שלטי ענק שבישרו על מפלגה חדשה בשם הרוח הציונית. המפלגה החד פעמית שלא שרדה אפילו עד פתיחת הקלפיות חודשיים וחצי לאחר מכן, נוסדה על ידי הצמד אילת שקד ויועז הנדל שנותרו שניהם אז ללא בית פוליטי.
בשלטי הענק הסבירו אז השקנדל כי יש רק דרך אחת לפתור את הפלונטר הניצחי והיא הקמת ממשלת אחדות רחבה. הם טענו כי ממשלת 61 תהיה ממשלה רעה משום שהיא תהיה מחויבת לימין הקיצוני של בן גביר ואנשיו, וממשלת שמאל גם היא אינה טובה משום שהיא מחרימה את נתניהו. לכן, כך לטענתם אז, מדינת ישראל צריכה רק אותם, כי רק הם מהווים גשר בין הצדדים והם אלה שיוכלו להקים סביבם ממשלה רחבה.
היום, בבין הזמנים אב תשפ"ג, אם נעצור את אחד המטיילים על חוף הכינרת המהבילה ונשאל אותו אם הוא זוכר מפלגה בשם הרוח הציונית, הוא יענה שהוא זוכר שהיתה פה פעם רוח אבל זה לא קשור לציונית. אם נעזור לו להיזכר, הוא יסכים שאכן היו פעם שני אנשים ששמם היה שקד והנדל.
היום, בבין הזמנים אב תשפ"ג, יהיו גם כאלה שיבואו ויאמרו שעם כל הזלזול בשניים הנ"ל, יתכן והיה צדק מסוים בדבריהם. הממשלה הצרה שהוקמה לא ממש הוכיחה את עצמה, היא לא סיפקה את הסחורה למצביעי הימין ובמקום זאת היא הולכת וקורסת מול הלחץ המטורף שמפעיל השמאל העולמי במשאבים בלתי נגמרים. הרי היום שוב נשמעים הדיבורים על צורך בממשלת אחדות רחבה שתשים קץ למצב הבלתי נסבל אליו הגענו, אז הנה הם אלה שאמרו זאת מראש.
אז איך בכל זאת קרה שדווקא השניים הללו הם אלה שנמחקו מהתודעה הציבורית? משום שהם אמרו אז את מה שאנשים לא רצו לשמוע ועוד יותר לא רוצים לשמוע היום. המצב אליו הגיעה ישראל בימים הללו, לא קרה בגלל שלא שמעו בקולם, אלא ההיפך: לא שמעו בקולם כי כבר אז התחיל המצב שלא איפשר שום קשב או רצון לשמוע דיבורים מסוג כזה.
בדיוק כמו ביידן ואנשיו, גם שקד והנדל לא הבינו אז שאין בישראל שום רצון לרגיעה, לאחדות, להקשבה או לסובלנות פוליטית. המצב הזה משתקף יותר מכל בתקשורת הכללית שהפכה להיות תועמלנית לכל דבר וענין, אנשים לא שומעים חדשות כדי להתעדכן ולא כדי לשמוע דעה, אלא כדי לשמוע את מה שהם אוהבים ולהתחזק עוד יותר בדעה הפוליטית שלהם. הערוצים המרכזיים הפכו להיות דוברי המחאה בעוד שערוץ 14 הפך להיות הבית הפוליטי של הימין. אין יותר ערוצי חדשות, המהדורות הפכו לגרסה משודרגת של הנעשה ברשתות החברתיות שם אנשים רק מתבצרים בעמדותיהם ומתדלקים בתוך עצמם את האיבה לצד השני.
הטעות המרכזית של שקד והנדל היתה שהם ניסו להיות מהאו"ם ולא להזדהות באופן ברור עם אחד מהצדדים. כשהם אמרו שלא יחרימו את נתניהו, באותו רגע הם נשרפו בצד השמאלי. וכשהם אמרו שממשלת 61 שתיכנע לקיצונים היא ממשלה רעה, הם נשרפו טוטלית בחוגי הימין. כך המאבק הפוליטי בין שני הצדדים המשיך והתעצם ואילו השניים הללו נעלמו.
וגם היום יכולים הרבה אנשים בליכוד להיזכר בצמד חמד הנ"ל ולעשות חשבון פשוט. עוד לפני שמדברים על מרד בליכוד כדאי לזכור שמי שינסה שוב להיות ממלכתי או צודק, אחת דינו להימחק. יש יותר מידי אנשים טובים בימין שעשו את הטעות הנאיבית הזאת. ומה שקרה למרידור, יעלון או סער עלול לקרות לאדלשטיין, ביטן או דלל. אסור להיות נחמדים ועוד יותר אסור להיות צודקים, הפוליטיקה של היום לא בנויה לזה.
3.
תבערה בסבירות גבוהה:
מובילי מחאת השמאל הודו מבלי משים שמערכת המשפט עושה פוליטיזציה
בשעת בהן יורדות שורות אלו לדפוס, עדיין מתנהל בבג"ץ הדיון בעתירות שהוגשו נגד חוק הנבצרות, דיון שהשתלב היטב בנוף הכללי בו חזר בג"ץ למרכז הזירה הפוליטית עם כמה דיונים על החלטות שהתקבלו בכנסת.
בתחילת השבוע פסלו השופטים את 'חוק טבריה', במהלך שחרג הרבה מעבר לגבולות המוניציפליים וחידד עוד יותר את התחושה בימין שיש לבצע צעדים משמעותיים יותר ברפורמה המשפטית. מצב כזה מכניס את נתניהו לדילמה כאשר מצד אחד הוא מאוד רוצה לגנוז את הרפורמה ולהרגיע את הרוחות, אך מצד שני כל החלטה מסוג כזה מחזירה אותו צעד אחורה ומגבירה עליו את הלחץ לקדם את הסעיפים הבאים.
לקראת הדיון בחוק הנבצרות, הפתיעה היועצת המשפטית לממשלה כשרמזה שהתערבותו של נתניהו ברפורמה המשפטית, אינה מהווה בהכרח עילה לדרוש ממנו לצאת לנצברות שכן ניגוד העניינים אינו מובהק כל כך. מבלי להיכנס לעומק הסעיפים המשפטיים, היועהמ"שית בעצם רמזה לנתניהו שהמערכת לא בהכרח תהיה נגדו ונגד הממשלה, והכל לכאורה יכול להיות תלוי גם בהתנהגות שלו, כשהכוונה כמובן לדיון הדרמטי יותר הצפוי להתקיים בעתירות נגד חוק עילת הסבירות.
מובילי מחאת קפלן שכבר הודיעו כי הם עוברים "מבלימה להתקפה" ומחריפים את המאבק, הסבירו בלי להתבלבל כי "התוצאה בבג"ץ תלויה גם באווירה הציבורית ברחוב. מחובתנו להיות ברחובות בשיא העוז, להגן ולתת רוח גבית לבג"ץ ולשומרי הסף". לא בטוח שבית המשפט יאהב את המילים הללו האומרות במפורש שמערכת המשפט עושה פוליטיזציה, אבל מבלי משים הודו מובילי המחאה באמת הפשוטה שכולנו מבינים.
במצב כזה, סביר להניח שכשיגיע העת להכריע בעתירות נגד חוק הסבירות, השופטים בהחלט יהיו קשובים לנעשה במסדרונות הממשלה וגם בכיכרות. הם מבינים היטב שההחלטה שלהם יכולה להצית אש מכל כיוון שירגיש מפסיד ולכן הם עלולים גם להחליט שלא להחליט. כלומר: לקבוע שחוק עילת הסבירות אינו מושלם אבל הם יתערבו רק כשהוא יגיע לידי מעשה. כך הם ישמרו לעצמם את הזכות לומר את המילה האחרונה ומצד שני ישמרו לנתניהו את האפשרות לרדת מהעץ אם רק יחליט לעשות זאת.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
