בימים האחרונים, מאז פרצה המערכה בדרום, אנו נחשפים ברשתות החברתיות למאות יוזמות של סיוע לחיילים בחזית, אוכל בשפע, ציוד לרוב ומה לא. לא נפתח את הרשימה, כי יכלה הדף ובו בזמן הרשימה תלך ותתארך.
כולנו רוצים להרגיש שותפים במערכה הזו, לנקום את הטבח הנורא שבני העוולה גרמו לאנשים, נשים וטף, זקנים ומבוגרים גם יחד, וכמובן בראש ובראשונה לדאוג להחזרתם של הנעדרים הנתונים בצורה ובשביה.
אבל, לא קצת איבדנו כיוון?
זה הרי נהפך לפסטיבל ותחרות. יהיו שיאמרו שמי שתורם ללא שתועד וצולם זה לא נחשב. צה"ל לא באמת צריך את העזרה שלנו מבחינת ציוד, זה כמובן טוב להעלאת המורל של הלוחמים ובהחלט הם צריכים את זה, אבל האם לא קצת הגזמנו?
נחשפתי ביממה האחרונה לצד נוסף בסיפור הזה. בעלי העסקים, בפרט אלו הקטנים, לא מלקקים דבש בימים אלו באופן כללי. פסטיבל התרומות והתמיכה הזה מציב אותם בנקודה מאוד בעייתית, ולא מעט מהם מגויסים תחת לחץ למען יוזמות אלו ונתרמים שוב ושוב, בזמן שאין להם בשביל עצמם. ואם הם מסרבים, סליחה לא יכולים, הם כבר כמעט בוגדים.
וגם יש פה קצת עניין של אמונה. ברור לכל שצריך להוקיר את פעילותם של החיילים, אבל אם כך היינו מאמינים בכוח לימוד התורה באמונה שלמה ותמימה, שתורה מגנא ומצלא, הרי בימים שכאלו היינו סובבים את הלומדים 24/7 ורק דואגים שיעשו משמרות סביב השעון ולא יעזבו את הסטנדר, בכדי להכריע את האויב, כי הרי על זה ייפול ויקום דבר.
נכון, זה פחות צבעוני ויותר משמים. בחור רכון על סטנדר עם גמרא, פחות מצטלם בימים אלו מחייל שנושא נשק עם שכפ"ץ וקסדה כשעיניו אל החזית. ועדיין, כמי שמאמין בכך שלימוד התורה הוא ערך עליון, אנו צריכים לעצור ולחשוב מעט.
הגישה הזו פחות פופולארית, אבל בהילקח בחשבון העניין של בעלי העסקים הקטנים, ועניין נוסף שגם אליו נחשפתי ביממה האחרונה, כאשר קצין במטכ"ל מסוגל להתפרץ להיכלי ישיבות ולדרוש את התגייסותם של בחורים השוקדים על תלמודם למערכה, כנראה שאנו צריכים לעשות עם עצמנו חשבון נפש קטן ולחשב מסלול מחדש.
חזק ונכון!
צודק במאה אחוז.
שמח לספר שבביהכנ"ס בביתר עילית היה היום המטבחון מלא בעוגות עם דף, לחיילינו האמייתיים
באהבה ובהערכה